אני ואתה נשנה את העולם

להכיר שאנו בתוך המערכה ויש להימנע מעצימת עיניים.

יעקב באס , כ' באלול תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כשאנו עומדים שנתיים פלוס מאז הגירוש הנוראי מגוש קטיף וצפון השומרון, כשאנו שומעים את הצהרותיו של הנשיא הנכנס אודות "תהליך השלום", וכשאנו רואים את ראש הממשלה מנהל פגישות כאלו ואחרות עם האויב ביריחו ובירושלים, אינני יכול שלא להיזכר במה שהיה במאבק הקודם ולחשוב כיצד משפרים אותו לקראת הבאות. כמובן שאין ביכולתי ורצוני לגעת בכל צדדי המאבק, וביניהם הצד הרוחני של מצוות יישוב ארץ ישראל, אך אני מקווה שזה יהיה בבחינת מועט המחזיק את המרובה.


ראשית, אנו זקוקים להכיר שאנו בתוך המערכה ויש להימנע מעצימת עיניים. הכרה במערכה המתגברת בכל יום איננה פסימיות, אלא התייחסות זהירה לגרועה שבתוכניות האוהב והאויב, והתכוננות נאותה כלפיו
ראשית, אנו זקוקים להכיר שאנו בתוך המערכה ויש להימנע מעצימת עיניים. הכרה במערכה המתגברת בכל יום איננה פסימיות, אלא התייחסות זהירה לגרועה שבתוכניות האוהב והאויב, והתכוננות נאותה כלפיו. אפילו ההלכה קובעת (שו"ע או"ח סימן שכ"ט) שעל מידע מודיעיני שמגיע שאולי עומדים לפגוע בישובי ישראל מחללים את השבת, ועל אחת כמה וכמה שצריך להתכונן לה ביום חול.

שנית, היכולת שלנו להשפיע בעוד מועד. מי שמאזין לחדשות בוודאי שם לב, גם בזמן ההתדיינות לכאורה על "תכנית ההתנתקות" וגם כיום, שהתקשורת אינה מציגה את הנושא כדיון של "האם?", אלא כדיון של: "כיצד, מתי ואיפה?", כאילו שההחלטות בדבר מסירת יו"ש חלילה כבר נעשו, ועכשיו צריך רק לסגור את הפינות.

מי שאוזניו מספיק חדות לשמוע את ההטיה המכוונת הזו של רשות השידור הממלכתית, מבין בוודאי שכאן ממתינה לנו אחת המשימות הראשונות שלנו. עלינו לעשות כל מאמץ, הן במישור הציבורי (ע"י שליחי הציבור השונים- ח"כים, שרים, אישי ציבור והנהגת יש"ע), והן במישור האישי (בשיחת רעים בשכונה, בעבודה או באוטובוס) לשנות את נושא הדיון הציבורי. שבירת האקסיומה הזאת של "הכל אבוד" היא המפתח הראשוני לעצירת הבולדוזר הבא. העובדה שאפשר לשנות מהוה מקור עצום לאנרגיות חיוביות הן מצד הפעילים והן מצד הציבור הרחב. כל עוד ניתן לתקשורת לקבוע עובדות בשטח היכולת שלנו להילחם מוחלשת.

שלישית, חשיפת הציבור לנתונים בשטח. כידוע לכולנו, בשנים שקדמו לגירוש מגוש קטיף נעשתה עבודה "טובה" מאוד של התקשורת להעלים את ההתיישבות המפוארת והחקלאות המרשימה מעיני הציבור, ולשוות לגוש קטיף סטיגמה של "שני קראוונים באמצע מחנה פליטים". אגב, סטיגמה זו הייתה נכונה בעיני רבים, גם מהציבור שהתנגד לעקירה, עד שהוא דרך בשתי רגליו במקום ונוכח לדעת שמדובר באחת מההצלחות הגדולות ביתר של עם ישראל להפריח את השממה העזובה מכל, ולבנות מפעל חיים עצום.

בנוסף לחשיפת הציבור לפאר ההתיישבות יש ערך מיוחד גם להכרת החשיבות האסטרטגית של שליטה בכל חלקי יו"ש, בתור אלו שצופים למרחוק על כל מישור החוף מהאורות של אשקלון בדרום, דרך מגדלי עזריאלי במרכז ועד אורות חדרה בצפון, כולל כל גוש דן ונמל התעופה בן גוריון. כל בר-דעת מבין שמכאן יכול מחבל לבוא ולכוון את הטיל שעל כתפו או במשגר שלצידו לעבר חצי ממדינת ישראל, וגלי הטרור אם לא יעצרו אותם במוקד נביעתם ביו"ש, עלולים גם הם להמשיך להתנפץ על כל שפלת החוף.

כדי לפתור בעיה זו הייתי רוצה להציע מס' פתרונות:


יש צורך חיוני להביא צלמים וכתבים לאזורי ההתיישבות הפורחים ברחבי יו"ש, להציג בפניהם את העשייה הגדולה של המתיישבים ואת השממה ששררה קודם לכן
א. בתחום התקשורת.
יש צורך חיוני להביא צלמים וכתבים לאזורי ההתיישבות הפורחים ברחבי יו"ש, להציג בפניהם את העשייה הגדולה של המתיישבים ואת השממה ששררה קודם לכן. את העובדה שמדובר פה בערים, מועצות מקומיות ויישובים בעלי מאות משפחות ודורות רבים. את אזורי התעשייה המפותחים, את מוסדות החינוך המפוארים ואת אתרי התיירות וההיסטוריה המשמעותיים כל כך בתולדות עם ישראל. כל עוד נתמקד בוויכוחים חסרי תכלית עם התקשורת לא נגיע לשום מקום. אנחנו צריכים לזכור שאם אנחנו לא נדאג לשווק את הפן החיובי של ההתיישבות, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומנו.

ב. במישור המשפחתי. וכאן אני פונה לתושבי יו"ש ולתושבי שאר חלקי ארץ ישראל כאחד. מתי בפעם האחרונה הזמנתם את המשפחה המורחבת לביקור בשומרון? מתי עשיתם שבת חתן באריאל? האם חשבתם לעשות טיול ליום העצמאות בגוש עציון? זה הזמן להתחיל להביא ליו"ש את החברים, המכרים, העמיתים בעבודה וכל מי שרק אפשר לאירועים משפחתיים, לטיולים, נופש וחוויות, לשבתות ולחגים ושלא נגיע חלילה לנהירה ההמונית שהייתה לגוש קטיף בשנה שקדמה לעקירה שאצל חלק מהמגיעים הייתה בתור "אמירת שלום" ראשונה ואחרונה. אם נמשיך להרגיש ש"לא נעים לנו להטריח את החברים והמשפחה להגיע למקומות רחוקים", אנו עלולים חלילה להגיע לכך.

ג. כאן הפנייה היא בעיקר לתושבים שמחוץ ליו"ש. מתי פעם אחרונה טיילתם בין ישובי יש"ע? האם אתם חוששים להסתובב במקומות שאחיכם עוברים שם מידי יום ביומו? האם חשבתם לארגן עבור הקהילה שלכם טיול בעקבות המלכים לגן הלאומי בסבסטיה (שומרון), בעקבות הנביא אלישע או מכירת יוסף לעמק דותן (מבוא דותן), בעקבות המשכן לשילה ולגבעון או בעקבות יהושע והנביאים ליריחו? חברי גרעין תורני, חשבתם פעם לארגן "טיול לקברי צדיקים" לקבר רחל ומערת המכפלה, ולא רק למירון ולגליל...? בכל טיול כזה אפשר להכניס את הציבור למספר דקות ליישובים בסביבה, ובכך להפגיש אותם עם אותם מקומות שמעולם לא היו בהם. זאת אמנם חוויה קטנה בכמות, אבל גדולה מאד באיכות. את היהודים הפשוטים בבתי הכנסת שבצורה גורפת מאד מושפעים מהתקשורת, תצליחו לחשוף לאתרים המיוחדים כל כך שהתקשורת מסתירה מהם.

אתם שגרים באזור השרון וגוש דן, אם רק תפעלו עכשיו בצורה יסודית ועמוקה תצליחו בעזרת ה' להבהיר לשכניכם ואנשי המפתח בעיר את העתיד לבוא עליהם חלילה, אם תוכניותיו של ראש הממשלה וחבריו יתממשו. נראה לי שאף אחד מהם לא מקנא בתושבי שדרות ויישובי "עוטף עזה", ולא מעוניין להצטרף למועדון. היום הרבה יותר קל להסביר את ההשלכות הביטחוניות של הפקרת שטחים לערבים.


אתם שגרים באזור השרון וגוש דן, אם רק תפעלו עכשיו בצורה יסודית ועמוקה תצליחו בעזרת ה' להבהיר לשכניכם ואנשי המפתח בעיר את העתיד לבוא עליהם חלילה, אם תוכניותיו של ראש הממשלה וחבריו יתממשו
אם נפעל עכשיו במחשבה תחילה מתוך תכנון, אסטרטגיה וטקטיקה, אני בטוח שנוכל להשפיע הרבה יותר במאבקים שנכונו לנו. אם יהיה צורך חלילה בשעת ההכרעה יהיו עיני רבים פקוחות למציאות האמיתית בשטח ולהיסטוריה הארוכה הנושבת בין שבילי ארצנו, ומתוך כך יהיו ערים להשפעות המשמעותיות של ההחלטות ה"כביכול" מדיניות, וידעו להתנגד למהלכים המסוכנים הנ"ל.

זה הזמן לפתוח מחדש את "מטות הערים" ולהתחיל בעשייה ממשית וברוכה בתוך הערים, בד בבד עם המשך ההתיישבות וההתחזקות ביישובי יש"ע. אם בימי תשובה אלו של חודש אלול כל אחד יחשוב ש"אין הדבר תלוי אלא בי", נוכל בעזרת ה' יחד לשנות את העולם.

"חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו!".