סלחנות וימי הסליחה

הגיע זמן תשובה לפושעי הגירוש המחייב את כל התהליך.

ד"ר מיכאל בן-ארי , כ"ט באלול תשס"ז

מיכאל בן ארי
מיכאל בן ארי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

כשמבקשים לגחך את דרכי המחילה של הכנסייה הנוצרית, מספרים על האיכר המושחת והכומר החמדן:


הכומר מקשיב רוב קשב, מבקש מאיוון כמה רובלים, ובתמורה מוחל לו מיד את כל עוונותיו. באחד מימי ראשון הודיע איוון לכומר: "ביום ראשון הבא אני עסוק
יחד עם כל איכרי הסביבה הגיע איוון האיכר אל הכומר, כך נהג מידי יום ראשון. כמו האחרים, הוא נכנס אל תא הווידוי. שם הוא פירט את פשעיו מהשבוע האחרון: לפלוני גנב תרנגולת, לאלמוני שרף את השדה ועוד. הכומר מקשיב רוב קשב, מבקש מאיוון כמה רובלים, ובתמורה מוחל לו מיד את כל עוונותיו. באחד מימי ראשון הודיע איוון לכומר: "ביום ראשון הבא אני עסוק. לא אוכל להגיע", ובפיו משאלה לשלם מראש על כל פשעי השבוע שיבוא. הכומר החמדן הסכים ללא היסוס, תבע את הרובלים עבור השבוע הנוסף, ואיוון נפטר מהצורך לכתת רגליו גם ביום ראשון הבא.

בסופו של יום הווידויים, יוצא הכומר עם שק הרובלים שצבר מאיוון ומשאר המתוודים. להפתעתו, בפתחה של הכנסייה אורב לו איוון עם מחבט אימתני. לאחר שחבט בראשו של הכומר, תבע ממנו את שק הרובלים לפני שיחבוט בו שנית. הכומר המופתע פונה ואומר לו: "בני, אל תחטא. הרי אסור לגנוב ולהכות", אך איוון עונה ללא היסוס: "אבי, על החטא הזה כבר שילמתי".

לעומת הנצרות שגיחכה את התשובה לכדי וידוי בלבד, תשובה שאין עימה עזיבת החטא ואין בה קבלה לעתיד שלא לדבר שאין בה תביעה למתוודה לתקן את מה שקלקל בבין אדם לחברו, בפיוס ובהשבת הגזילה. היהדות תובעת מהמבקש לשוב, כנות ותיקון. כנות המתבטאת בחרטה ועזיבת החטא כמו גם בקבלה לעתיד, וגם תיקון של מה שקלקלו, השבת הגזילה ופיוס.


היהדות תובעת מהמבקש לשוב, כנות ותיקון. כנות המתבטאת בחרטה ועזיבת החטא כמו גם בקבלה לעתיד, וגם תיקון של מה שקלקלו, השבת הגזילה ופיוס
יש המנצלים ימים אלו של ימי סליחה ופיוס לתבוע את "עלבונם" של פושעי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. המסנגרים טוענים: "תפסו אותם בשעה רגישה באמצע קורס טיס, באמצע קריירת הקבע ותשלום המשכנתא". ויש טוענים: הם רק היו "בורג קטן", ושאר טיעונים הבזים לאינטליגנציה. אולם, כשמבקשים מהסנגורים לקבל את התנצלותם של המגרשים, את החרטה על המעשה הנפשע, ואת הקבלה לא לשוב לפשע זה לעולם יוצא המרצע מן השק. אין שום הכרת החטא, אלא ההיפך. הפושעים והסנגורים בוחרים להתקיף.

כשהתניתי פגישה עם אחד משותפי הגירוש לפחות בחרטה, טען בפני הסנגור שלו: "אתם אנשי העבר, כל הזמן חוזרים לעבר, לגוש קטיף. תסתכלו קדימה" (מיותר לציין שלא התקבלה שום חרטה, אפילו לא במלמול שפתיים).

אולם, תביעת התשובה היא דווקא מפני שמסתכלים קדימה. אילולא תנאי התשובה, איוון ישוב להכות ולגזול עוד ועוד גם את הכומר. הוא תמיד יוכל לשוב לטיעון: "הייתי רק מעגל שלישי", כאילו את מתכנן השוד ואת נהג המילוט מפרידים מהשודד בפועל. הוא ישוב ויטען: "רציתי להיות טייס, כדי שיהיו טייסים דתיים", ויתעלם מהעובדה שהשותף לפשע הגירוש איבד כל ערך מוסרי ולאומי, וכל עניינו טובתו האישית.

ייתכן שהגיע זמן תשובה לפושעי הגירוש, אך זו מחייבת את כל התהליך כולו. כשתפקידם העיקרי של השבים בכל לב הוא להתרות ולהזהיר לבל ישובו, לא הם ולא אחרים לזה החטא לעולם.