מס כבישים

לא ייתכן שהיהודים יחיו ביש"ע ללא זכויות אלמנטאריות

עדי מינץ , ה' בתשרי תשס"ח

בלי הורדת ידיים. עדי מינץ
בלי הורדת ידיים. עדי מינץ
פלאש 90

שנים ארוכות טוען השמאל כי הפלשתינים נאלצים לשלם מחיר יומיומי בנסיעות ממושכות ומיותרות בכבישים עקלקלים ומאריכי-דרך בשל הנוכחות הישראלית ביהודה ובשומרון: פעם זוהי הגדר שמונעת מהם קשר ישיר עם אדמותיהם, פעם אלו המתנחלים והגחמות שלהם, ולעיתים קרובות האשמה היא במחסומי צה"ל ובצורכי הביטחון. בסופו של דבר, הכל הרי תמיד מתחיל ונגמר ב"כיבוש".


מי שנוסע היום בכבישי יהודה ושומרון מגלה מציאות הפוכה: ה"כיבוש" אולי אשם ואולי לא, אבל מי שמשלמים את המחיר היקר ביותר הם דווקא המתנחלים
מי שנוסע היום בכבישי יהודה ושומרון מגלה מציאות הפוכה: ה"כיבוש" אולי אשם ואולי לא, אבל מי שמשלמים את המחיר היקר ביותר הם דווקא המתנחלים. תושבי יהודה ושומרון היהודים מוצאים עצמם לא פעם מול מגבלות תנועה אבסורדיות, בה בעת שהמדינה היהודית משקיעה מאות מיליוני שקלים ביצירת מערך כבישים חדש תחת הכותרת "מרקם חיים" – מרקם חייהם של הפלשתינים, נדגיש, ולא חלילה של אזרחי מדינת ישראל.

תושב היישוב טלמון, למשל, שעד ספטמבר 2000 היה רגיל לנסוע מדי בוקר לעבודתו בירושלים מרחק של 11 קילומטרים בלבד (מצומת דולב-טלמונים עד גבעת זאב בואכה ירושלים), נאלץ בשנים האחרונות להאריך את דרכו פי שלושה ויותר. מאז פרוץ אינתיפאדת אוסלו אורכת הנסיעה שלו, שבעבר לקחה כרבע שעה, לא פחות מ-50 דקות ביותר מ-37 ק"מ דרך פקקי צומת שילת.

או תושב היישוב אדם, למשל, שהיה רגיל לנסוע לעבודתו בתל-אביב דרך כביש א-רם ומשם להתחבר ישירות לכביש 443, נאלץ בשנים האחרונות לשרך דרכו דרך מחסום חיזמא (הידוע לשמצה בשל ההמתנה האינסופית בו בשעות הבוקר), משם לעבור דרך פסגת זאב ופקקי הכניסה לירושלים, ורק אז לצאת שוב אל הכביש לתל-אביב. הגדר שמוקמת ליד ביתו לא רק חוסמת לו את הנוף, אלא חוסמת לו את עורק הכביש החשוב לאזור המרכז ומאריכה את נסיעתו ב-30 דקות נוספות.

בה בשעה, סוללת מדינת ישראל עשרות ק"מ של כבישי "מרקם חיים" לפלשתינים. בכל בכל מקום שבו נפגעה תנועת הפלשתינים, ולו גם במספר קטן של ק"מ, נסלל כביש חדש בהשקעה עצומה ובסטנדרטים הגבוהים ביותר. אבל האוכלוסייה היהודית, המשלמת על הטרור והקמת הגדר גם "מס כבישים", תמשיך לסבול ואיש לא ינקוף אצבע.


לשיא האבסורד הגיעו הדברים במערב בנימין, שם נאנקים אלפי אזרחים ישראלים בנסיעה בלתי הגיונית נגד כיוון התנועה: כדי להגיע לירושלים נוסעים הרחק מערבה דרך הישובים נילי, נעלה ומודיעין ורק אז מתחילים לנסוע מזרחה לירושלים
לשיא האבסורד הגיעו הדברים במערב בנימין, שם נאנקים אלפי אזרחים ישראלים בנסיעה בלתי הגיונית נגד כיוון התנועה: כדי להגיע לירושלים נוסעים הרחק מערבה דרך הישובים נילי, נעלה ומודיעין ורק אז מתחילים לנסוע מזרחה לירושלים. על המפה זה נראה פשוט מצחיק. במשרד הביטחון הבטיחו לתושבים כבר לפני שנים לסלול כביש שיחבר אותם ישירות לכביש 443. הדרך בהר נפרצה, ושלושה קילומטרים מהכביש כבר נסללו, אולם אז שינה מישהו את עמדתו ובמשרד הביטחון החליטו לסלול במקום הכביש המתוכנן כביש "מרקם חיים" לפלשתינים בלבד. כאילו אין אוכלוסיה יהודית באזור, וכאילו לה אין צרכי "מרקם חיים".
 
גם הבטחה שניתנה מאוחר יותר כי הכביש ישמש גם את האוכלוסייה היהודית הופרה. בעקבות החלטת המדינה שלא לעמוד בהתחייבותה, הוגשה על ידינו עתירה לבג"צ בנושא. ייתכן שבית המשפט הגבוה לצדק יפתיע את כולנו כשיתייצב לראשונה גם לצד האזרחים היהודים, אולם עד שיביע את עמדתו בנושא ממשיכה המדינה לשפוך מיליונים של שקלים על צדק לערבים בלבד. העותרים, אגב, אינם מבקשים למנוע מהפלשתינים לנסוע בכביש המדובר. הבקשה היא לאפשר נסיעה משותפת, כאשר "זה נהנה וזה אינו חסר".

שנים של דיכוי שלטוני הרגילו אותנו המתיישבים לתחושה המתמשכת של אזרחים סוג ב', שמגיע להם פחות, עד שהדבר נראה לנו טבעי כזריחת השמש עצמה. אולם לא ייתכן שהיהודים יחיו ביש"ע ללא זכויות אלמנטאריות בעוד שהפלשתינים מקבלים על מגש של כסף תשתיות משופרות לשימושם הבלעדי.