דברים אלה נכתבים במלאות 1937 שנים לחורבן בית המקדש וארבעים שנה ל"מלחמת ששת הימים". בתוכם השיבה לחלקי ארץ ישראל ובראשם ירושלים והר הבית, ושנתיים לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון.



מדינת ישראל אכן הוקמה בתש"ח. ובתשכ"ז, לאחר "מלחמת ששת הימים", הבטיחה את קיומה לפחות למראית עין. או אז החלו הסתירות וההשקפות השונות לצוף ולהיאבק זו בזו

בדורות האחרונים חזינו בשיבה הניסית של עם ישראל לארצו, ניצחונותיו המזהירים על אויביו נגד כל הסיכויים והשיבה אל חלקים גדולים מארצנו. כל זה לא קרה ב- 2000 השנים האחרונות, אלא בדורנו. אולם, קשה בשנים האחרונות שלא לחוש בחריקות. מאז הניצחון המזהיר ב"מלחמת ששת הימים" ישנה נסיגה לכאורה בתהליך הגאולה. נסיגה זו הולכת ותופסת תאוצה. במאמר זה אנסה להציג את תפיסתי לבעיות מעשיות עקרוניות בעיכובים בתהליך הגאולה.

הציונות

כל התקדמות בהגשמת הגאולה בדורות האחרונים נעשתה על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, חלקם אפילו היו עוינים את קודשי ישראל. למעשה, הציונות הייתה אוסף של זרמים שונים ושל תפיסות עולם מנוגדות וסותרות כאשר מטרתם המשותפת היחידה הייתה להקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ולהביא את יהודי התפוצות לכאן. על אופי המדינה כמעט ולא הייתה הסכמה בין ההשקפות השונות. רובן רצו מדינה ככל העמים, אך כל אחת רצתה לחקות משטר אחר.

מדינת ישראל אכן הוקמה בתש"ח. ובתשכ"ז, לאחר "מלחמת ששת הימים", הבטיחה את קיומה לפחות למראית עין. או אז החלו הסתירות וההשקפות השונות לצוף ולהיאבק זו בזו. מתוך פאסיביות, קריאה לא נכונה של המציאות הציונות הקלאסית שסיימה את תפקידה וחוסר יכולתה ורצונה להיאבק על ההנהגה, הפקירה הציונות הדתית את המגרש לידי הזרמים המנותקים כליל מקודשי ישראל. רק שהפעם הם כבר לא היו אפילו ציונים, אלא פוסט-ציונים ופוסט-מודרניים אשר תפיסת עולמם מושפעת כליל מרוחות הליברליזם והפציפיזם שהחלו לנשב בעולם המערבי באותה עת.

הפאסיביות הדתית

העולם הדתי התחלק במאה השנים האחרונות לשני זרמים עיקריים: אלה הסוברים שיש לפעול בעולם המעשה כדי לקדם את הגאולה, והגאולה תבוא "קמעא-קמעא" לבין אלה הסוברים שהגאולה תבוא בדרך נס ואל לנו "לדחוק את הקץ". הפאסיביות בעולם המעשה הפכה לאידיאל בפני עצמו בעולם החרדי.



אולם, גם הציונות הדתית מעולם לא הציבה את רעיונותיה כאלטרנטיבה לציונות נטולת הקודש. את מירב המשאבים והאנרגיה היא השקיעה בלימוד זכות על העולם החילוני ובמתן פרשנות תורנית לתהליך הגאולה ה"חילוני" וחיזוקו.

לצורך מאמר זה אשתמש בשתי ההגדרות:

ציוני דתי –  בהגדרה גסה זו אכלול את כל מי שמאמין שגאולת ישראל תגיע על ידי פעולה אקטיבית.

חרדי –  בהגדרה גסה זו אכלול את כל מי שסובר שעל היהודי לשמור מצוות, ללמוד תורה והשאר כבר יסתדר לבד.



למרות שהדברים לא היו קשים לאבחון, ניסתה הציונות הדתית ועודנה מנסה להמשיך בלימוד הזכות הקיצוני על הציונות נטולת הקודש ובימינו אף על הפוסט- ציונות

למרות שהדברים לא היו קשים לאבחון, ניסתה הציונות הדתית ועודנה מנסה להמשיך בלימוד הזכות הקיצוני על הציונות נטולת הקודש ובימינו אף על הפוסט- ציונות. אולי הדברים נובעים מתוך אהבת ישראל מוגזמת, אולי מתוך התקדמות הגאולה בצד החומרי, אולי מתוך הניסיון להצטדק מול העולם החרדי ואולי מסיבות אחרות נוספות, אך עובדה היא שהציונות הדתית העדיפה ומעדיפה להתעלם מן המציאות ואף לטייח אותה במקרים מסוימים.

הטיוח בציונות הדתית:

יום העצמאות - דוגמא אחת בולטת היא יום העצמאות, יום חזרת הריבונות היהודית על ארץ ישראל ותחילתה של הגאולה השלימה. יום העצמאות מצוין למעשה (למרות שלא להלכה) בקרב הציבור הציוני-דתי כאילו הגאולה השלימה כבר מזמן מאחורינו. 



אינני טוען שלא צריך לחגוג את יום העצמאות, דבר זה יהיה בבחינת כפיות טובה כלפי שמיים. אינני מתיימר גם לפסוק הלכה, קטונתי תכלית הקטנות ואיני ראוי לכל פתחון פה בנושא. אולם נראה לי שאחד משורשי הבעיה טמון בנושא זה.



יום העצמאות אינו עוד חג של הודאה לה' על הניסים שהוא גמל עימנו ואף אינו מהווה ציון מאורע היסטורי של השבת המלכות לישראל שיש לזכור לדורות. יום העצמאות מציין בנוסף להנ"ל את סוף הגלות האחרונה ותחילת הגאולה, שלב ראשון והתחלתי שלה (אך בוודאי לא סופי). לכן, הייתי מצפה שבנוסף לחגיגות על השבת המלכות לישראל יעשה ביום זה חשבון נפש, בחינת תהליך הגאולה והסקת מסקנות תיאורטיות ומעשיות על הדרך להמשך קידום הגאולה בעתיד. כל זה לא נעשה ואם כבר נעשה, אז הוא נעשה מעט מדי. הציונות הדתית העדיפה להתמקד בחגיגות ובחשיבה שאם הגענו עד הלום, כך גם נגיע לגאולה השלימה.

לכן, בימינו כאשר גם אוזן חרשת לא יכולה שלא לשמוע את החריקות בתהליך הגאולה, המשבר בציבור בכלל ואצל הנוער בפרט הוא כה גדול.





השמאל הקיצוני שהמיר את דרכו מציונות וסוציאליזם לפוסט ציונות וניהיליזם השתלט על כל מוקדי הכוח במדינה ומאז הוא מנווט את מדינת ישראל בכל כוחו אל כיוון "מדינת כל אזרחיה" וטשטוש אופייה היהודי

יום ירושלים - באופן דומה, גם יום ירושלים הוצא מכל פרופורציה ומעיד עליו שמו "יום ירושלים". ירושלים העתיקה אומנם שוחררה, אך כאשר בהר הבית עדיין מהלכים שועלים ובית המקדש עדיין לא נראה באופק, איך אפשר לחגוג את "יום ירושלים"?



שוב, אינני סבור שיש להיות כפויי טובה כלפי שמיים על הנס העצום של "מלחמת ששת הימים" ולכן, ראוי היה לציין יום זה כיום שחרור חבלי המולדת בשישה ימים וכיום הצלה גדול. השם "יום ירושלים" מכניס את הציבור בכלל והנוער בפרט לתודעה פאסיבית כלפי תהליך הגאולה, ומתעלם מהמרחק העצום שעוד יש לעבור עד הגאולה השלימה שבסופו של דבר היא תכלית שאיפתנו.

גם בחג "מלחמת ששת הימים" הייתי מצפה לראות חשבון נפש עד כמה התקרבנו לגאולה השלימה, לבניית בית המקדש, להפקת לקחים ולהסקת מסקנות אופרטיביות על הדרכים לעורר בעם מחדש את הכמיהה למקדש. כל זה כמעט ולא נעשה עד היום. בנוסף, לו היינו חוגגים את שחרור כל חבלי המולדת (ולא רק ירושלים), אז בוודאי היינו חשים טוב יותר את החריקות שבתהליך הגאולה כאשר חלקי המולדת המשוחררים נמסרים בזה אחר זה לאויבינו.

• ההתעלמות ממעכב הגאולה העיקרי - הטיוח המהותי ביותר, לדעתי, הוא בזיהוי של המעכב העיקרי של הגאולה. הציונות הדתית הקפידה להשליך את רוב יהבה ומרצה בסיוע למדינה בפתרון הבעיה הערבית. הערבים אומנם שואפים להשמיד את ראשית צמיחת גאולתנו ויש להילחם בהם עד חורמה, אך אף אויב חיצוני לא יוכל לעכב את הגאולה כאשר אנו כלל לא שואפים אליה.

המעכב העיקרי של הגאולה בימינו הוא השלטון במדינת ישראל.

היום מדינת ישראל נשלטת לחלוטין על ידי הנהגה הנלחמת בכל קודשי ישראל. האליטות הביטחוניות (שב"כ, צה"ל, משטרה), המשפטיות (בג"ץ, ביהמ"ש העליון והפרקליטות), תרבותיות (תקשורת, תיאטרון, ספרות), אקדמיה עושות כל שביכולתן על מנת לנתק את עם ישראל מארצו, תורתו, מעברו ומורשתו.

השמאל הקיצוני שהמיר את דרכו מציונות וסוציאליזם לפוסט ציונות וניהיליזם השתלט על כל מוקדי הכוח במדינה ומאז הוא מנווט את מדינת ישראל בכל כוחו אל כיוון "מדינת כל אזרחיה" וטשטוש אופייה היהודי. אי לכך, מטרות ה"כת השלטת" הפוכות בתכלית למטרות הציבור האמוני ואמור להתנהל בין שני הצדדים "משחק סכום אפס" בו אין כל סיכוי ליצור שיתוף פעולה כלשהו בין המתחרים שהרי התקדמות לעבר מטרת האחד תהיה בהכרח על חשבון מטרת האחר.

הציונות הדתית מעדיפה להתעלם, ולכן התנהלותה היא לא כבמשחק סכום אפס.



גם בימינו אלה, ניתן לראות איך כל האמצעים כשרים לקידום סדר יום של "מדינת כל אזרחיה". ה"כת השלטת" תעדיף לאבד את המדינה מאשר שתהפוך למדינה יהודית

השמאל, גם לפני המטה-מורפוזה הפוסט ציונית, תמיד היה חסר קווים אדומים ועקבות מוסריות כלשהן במאבקים עם מתנגדיו הפוליטיים. לכן, הוא תמיד הביס את הימין. הוא הסגיר את אנשיו לאויב הבריטי (הסזון), רצח אותו באלטלנה, העליל עליו אינספור עלילות דם (רצח ארלוזורוב, דיר יאסין, עלילותיו של אבישי רביב, רצח רבין ועוד...), כך זכה בשלטון וכך שימר את שלטונו. הציונות הדתית העדיפה להתעלם (לפחות באספקט החינוכי).

לכן, כאשר חרב הגירוש הונפה על קהילות גוש קטיף וצפון השומרון וכאשר שליחי הכת השלטת ריסקו גולגולות בעמונה לא הבין הציבור האמוני מול מי הוא עומד וכיצד להתמודד מול אויב שכזה. כל מי שהתריע וניסה להיאבק הוקע כקיצוני וכקורע העם.

גם בימינו אלה, ניתן לראות איך כל האמצעים כשרים לקידום סדר יום של "מדינת כל אזרחיה". ה"כת השלטת" תעדיף לאבד את המדינה מאשר שתהפוך למדינה יהודית.  זאת ראינו ב"מלחמת לבנון" ויום-יום בשדרות, כאשר העדיפה הכת השלטת להפסיד את המלחמה ובלבד שלא להילחם על פי אמות מוסר יהודיות או להגיע לניצחון בדרך שתהווה אנטי-תזה לדרך הנסיגות החד-צדדיות. גם גירוש גוש קטיף, לא מהווה בעיני ה"כת השלטת" כשלון כמו שחושבים הפתאים. כל מטרתו של הגירוש המרושע היה טיהור אתני ותו לא. להוגי התוכנית המרושעת לא היו כל אשליות בקשר לתוצאותיה הביטחוניות והמדיניות וחלקם מודה בכך בפה מלא. מדובר באוטו- אנטישמיות חולנית קלאסית המחייבת עיון מעמיק בהרבה מעבר למאמר זה.

כדי לקדם את עם ישראל אל עבר הגאולה השלימה מוכרח הציבור האמוני להתפקח, לראות נכוחה את המציאות ולהסיק את המסקנות המתאימות במאבקו ב"כת השלטת" שהיא המכשול העיקרי לתהליך הגאולה ואף לקיומו של עם ישראל כעם ריבוני בארצו.

ה"קמעא קמעא" כמקור הפאסיביות הדתית ציונית



אולם, היום ה"קמעא-קמעא" והאיסור לזרז את הגאולה באמצעים מעשיים מהפכניים מחליף את ה"לא לעלות בחומה" החרדי שקידש את הפאסיביות והנצחת הגלות

כאשר התקיפו החרדים את קידום הגאולה בדרך הטבע ואסרו לעלות בחומה, השיבה להם הציונות הדתית שהגאולה תגיע "קמעא-קמעא" על ידי פעולות בעולם המעשה. אולם, היום ה"קמעא-קמעא" והאיסור לזרז את הגאולה באמצעים מעשיים מהפכניים מחליף את ה"לא לעלות בחומה" החרדי שקידש את הפאסיביות והנצחת הגלות. בדומה לחרדים הטוענים שיש ללמוד תורה, לשמור מצוות והשאר יסתדר בעצמו, טוענים מתנגדי האקטיביזם מתוך הציונות הדתית שיש לשמור מצוות, לשרת נאמנה את מוסדותיה הממלכתיים של המדינה (לעיתים עד כדי רמיסת התורה) והשאר כבר יסתדר לבד. לדידם יש להמשיך ולחזק את מוסדותיה של מדינת ישראל הנוכחיים גם כאשר הם רומסים את התורה ומהווים את המכשול העיקרי לקידום הגאולה. שלל תירוצים הלכתיים וטיעונים של "אסור לזרז תהליכים" מובאים כדי לשלול פעולות אקטיביות שלא דרך הממסד, כגון: עלייה להר הבית וטיפוח הכמיהה למקדש, הקמת התיישבות שלא לפי חוקי ה"כת השלטת", סירוב פקודה במקרי הצורך, הצטרפות לתנועת "מנהיגות יהודית" שסימנה לעצמה את ההנהגה כמטרה ועוד.

אם הציונות הדתית רוצה להיות רלבנטית לתהליך הגאולה ולא לשקוע בפאסיביות שרק תעמיד אותה באור מגוחך מול העולם החרדי והחילוני גם יחד, עליה לחזור לעובדת המקור שה"קמעא- קמעא" הוא בסך הכל תיאור התפתחותה של הגאולה במציאות ולא פסיקה הלכתית שדווקא כך צריך להביא אותה (וגם אם כן – למי יש זכות לקבוע מהו קצב "מהיר" ומהו קצב "איטי"). עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לזרז את הגאולה וה' יקבע את הקצב.

לסיכום

הציבור האמוני בכלל והציבור הציוני-דתי בפרט הם הסיכוי היחיד לקידום הגאולה בדרך המעשה. אם ציבור זה רוצה להמשיך ולהיות רלבנטי, עליו להסיק את המסקנות המתאימות ולהבין את אתגרי התקופה והדור.



יש לחזור להשקפה המקורית של "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" גם אם זה על אפה וחמתה של הכת השולטת במדינת ישראל, כמו בעליות החשובות לחומש

יש להתנער מהממסד הרקוב ולפעול להחלפתו. יש לבחון כל שיתוף פעולה עם הממסד בשבע עיניים אם הוא "טוב ליהודים" או לא בניגוד למצב היום בו בוחנים אי שיתוף פעולה איתו. יש לחזור להשקפה המקורית של "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" גם אם זה על אפה וחמתה של הכת השולטת במדינת ישראל, כמו בעליות החשובות לחומש. יש לפעול למחיקת החרפה בהר הבית ולעורר את הלבבות לכמיהה למקדש. יש לחנך את הנוער על מסירות נפש במאבק הפנימי מול ה"כת השלטת" ושליחיה ולא רק מול האויבים החיצוניים. יש לטפח אלטרנטיבה להנהגה. יש לאמץ סוף - סוף את הסיסמה שתבע יהודה עציון: " נהיה נאמנים למדינה על תקן שנחולל בה מהפכה“ כקו מנחה בהתמודדות עם אתגרי התקופה.