תשובה למתחרדים - דרכנו 2

בלא ההקשבה למאורי ישראל אין סיבה לקומם את הארץ.

הרב יהודה אריה , ח' בתשרי תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

עוד בעניין דרכנו – אגרת שנייה

במאמר הקודם ניסיתי לטעון שהתפיסות היסודיות הנלמדות בבית המדרש של תלמידי הרב קוק הן הכרחיות לקיומה של מדינה. קראתי בעניין את התגובות, וכן שמעתי הערות בעל פה. מתוך כך התעוררתי לברר בהרחבה אחת הנקודות והיא נושא ההקשבה לתלמידי חכמים מול עצמיות או סמכות לעומת חירות. ניתן  לומר שבעניין זה יש שלוש כתות.


לפיכך, חייב אדם בכל כוחו לדבוק בצדיקים ובתלמידי חכמים, להתאבק בעפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם, ויסלק שיכלו לגמרי כדי שיוכל לקבל דבריהם ולא יסור מדבריהם ימין ושמאל
כת ראשונה סוברת שהאדם כשלעצמו מהו? להבל דמה ימיו כצל עובר. לכן, רק אם יחבר עצמו למעיינות החיים, תלמידי החכמים שבכל דור ודור, אז יזכה לחיים ויהיה הוא ענף בעץ החיים הגדול. בלא קשר זה הרי הוא עלה נושר שאין לו קיום.
 
לפיכך, חייב אדם בכל כוחו לדבוק בצדיקים ובתלמידי חכמים, להתאבק בעפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם, ויסלק שיכלו לגמרי כדי שיוכל לקבל דבריהם ולא יסור מדבריהם ימין ושמאל.

מידת הענווה תלמד את האדם עד כמה דבר זה ראוי וכמה קצר שיכלו להשיג ללא הדרכתם של גדולי דעת וגדולי אמונה.

גם הצורך הקיומי הבסיסי של האדם דורש את זה. יודע כל איש עד כמה עומק חייו יכול לבוא לידי ביטוי רק כתוצאה ממגע עם יחידי הדור המזכירים לו את וודאות האמונה המצויה בעומק נשמתו. כך גם החברה מונהגת נכון כשיש לה מנהיגים רוחניים דגולים היכולים להכריע במחלוקות קשות, ולא ילך כל אחד איש לבצעו ותקרע החברה לקרעים.

וכך גם האומה. וכי מה יאחד את האומה אם לא ההסכמה על הוראתם של חכמים על תורתם, ואפילו על מושגי היסוד שהם משרישים? וכן התורה, אלמלא קבלת סמכותם של חכמים בטלו כל דברי תורה, ותיעשה התורה כאלף תורות כמספר הלומדים המשערים מליבם.

כת שנייה סוברת לא כן. האדם נברא בצלם אלוקים ועיקר הצלם הוא שיכלו ורצונו החופשי. חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, דהיינו בשביל לגלות את עולמו הייחודי. כל ערכו של האדם הוא כאשר הוא עומד על דעתו ומסוגל בעצמו לשפוט ולהבחין בין טוב לרע. השכל הוא המתנה הכי גדולה שיש לאדם ועליו להשתמש בו. בלא שגילה האדם את תפישתו המיוחדת את גישתו העצמית, הרי הוא כמי שלא נברא. הסלעים מחסה לשפנים, אבל מי שנשמת אדם לו הוא לא יחסה בצילם של אחרים אלא יבנה בכוחות עצמו את עולמו הרוחני.

ז
רק כשאדם מגלה את האות המיוחדת שלו בתורה, תבוא לנפשו מנוחה. רק כך ירגיש שאינו מרמה, שאינו מתכסה בכסותם של אחרים. כך גם החברה תבנה כראוי
ו הענווה האמיתית להתמסר למתנה המיוחדת שנתנה לו מה'.

זהו הצורך הכי קיומי לאדם. רק כשאדם מגלה את האות המיוחדת שלו בתורה, תבוא לנפשו מנוחה. רק כך ירגיש שאינו מרמה, שאינו מתכסה בכסותם של אחרים. כך גם החברה תבנה כראוי. רק כשיש בתוכה אנשים עצמאים בעלי דעה, היא תוכל להתפתח ולהתמודד עם כל המכשולים הרוחניים והגשמיים שמזמנים החיים.

זהו ייחודה של האומה הישראלית שאין ערכם של היחידים בטל מפני הכלל. כל אחד הוא עולם מלא. כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל ישראל בני מלכים הם. וכן התורה, לא בשמים היא וכתר תורה מונח לכל וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול.

הקורא ודאי יכול להתרשם שיש הרבה אמת בכל טענה. דא עקא שיש כאלה שלקחו הסברא הראשונה עד לקצה ויש שלקחו כך את הסברא השנייה.

אלה שלקחו הסברא הראשונה עד לקצה תבעו שישליך האדם שיכלו לגמרי לעומת החכמים ושסמכותם של החכמים תהיה מוחלטת וכל הממרה דבריהם או אפילו מבקר, לפגום באמונה ייחשב. ומתוך כך רצו לבנות קהילה בה אדם לא יעיז להרהר אחר רבו, גם אם הגיונו מורה לו כך. ואם יהין להרהר, יוחרם.

אלה שלקחו הסברא השנייה עד לקצה, תבעו שלא תהיה שום סמכות. כל דברי חכמים הם בבחינת עצה טובה ותו לו, מראה מקום ולא יותר. מתוך כך שאפו שלא תהיה שום עדיפות ביחס לחכמים, לא דרך ארץ ולא כבוד והרי הם כשאר האדם.


זהו ייחודה של האומה הישראלית שאין ערכם של היחידים בטל מפני הכלל. כל אחד הוא עולם מלא כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל ישראל בני מלכים הם
וכאן צריך לומר דבר ברור: אם צריך אדם לבחור בין שני קצוות אלו, ודאי שיבחר בדרך הראשונה. עדיף לאדם שיבטל עצמו, ויהיה מחובר, מאשר ינסה להבליט עצמיותו ויהיה תלוש. ומוטב לאדם להיקרא שוטה כל ימיו, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום.

צריך להוסיף ולומר, לו יצויר ששיכלו של אדם החוקר היה החלק המרכזי והחשוב של אישיותו, אזי יש ממש בדברי הקיצונים של הכת השנייה. כי בעניין הזה כולם שווים וכל הטוען טענה מסתברת ראוי לשמעו לו. אבל האדם הישר יודה שעיקר האדם הוא הנפש החיה שבתוכו. האמונה שממנה נולדת האהבה וכל המבט ההרמוני על המציאות זהו עיקר האדם. ובעניין זה צריך לשאוב ממעיין האמונה והאהבה השרוי בנשמתם של צדיקים.

כל הפרצה של דורנו, עזיבת התורה, שהביאה בהמשך לדלדול רוחני גמור ולסילוק גמור גם של השכל כשהדמיון החיצוני שולט לבדו, נובעת מההליכה בדרך השנייה בקיצוניות. ולעומתה היצמדות לדרכי אבות, לרבנן ותלמידיהון, גם אם יש בה כאב של סילוק השכל הרי משמרת היא את העיקר שיכול להוציא פירות ופרי פירות.

אך גם בקיצוניות של הכת הראשונה יש חסרונות לא מעטים. ההקשבה לגדולים ללא התבוננות ברורה יכולה להקטין זוהרה של תורה, ועלולים דבריה להישמע כצווים נוקשים ללא חוכמה והגיון. יכול האדם לשנן חיצוניות דבריהם כסיסמאות ללא תוכן פנימי.


מתוך כך יש גם זלזול וריחוק מכל תלמידי הרב האחר וכך נעשה עם ישראל עדרים - עדרים, וכל קבוצה מסתגרת בתוך עצמה כאילו לא בחר ה' בעם ישראל כולו מכל העמים ונתן להם את תורתו
רעה חולה נוספת יש בדרך קיצונית זו והיא שכפי גודל הכבוד שיחוש האדם כלפי רבו, כך יחוש בוז וזלזול כלפי חכמים אחרים. מכיוון שלא השכיל לראות שגם בדבריהם יש חוכמה ותורה, והרי הוא תלוי ברבו כילד קטן באביו שכל שאר העולם כזר בעיניו. מתוך כך יש גם זלזול וריחוק מכל תלמידי הרב האחר וכך נעשה עם ישראל עדרים - עדרים, וכל קבוצה מסתגרת בתוך עצמה כאילו לא בחר ה' בעם ישראל כולו מכל העמים ונתן להם את תורתו.

בדברי אלו הלכתי בעקבות הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק. הוא מזכיר שלוש כיתות ומציין את עדיפות הראשונה על השנייה אך מונה חסרונותיה של השנייה.
.
הכת השלישית סוברת שצריך לאחוז גם בזה וגם בזה ולאחד הקצוות. רוצה היא לאמץ המעלות שיש בשתי הכיתות האחרות, אך בלי החסרונות. לכאורה, הדבר כמעט בלתי אפשרי שהרי מחשש לתלישות יתר נצמדו אלו בכל כוחם רק לסמכותם של חכמים, ומחמת החשש לסמכותיות יתר בטלו אלו ערכם לגמרי.

אנו רוצים להציע משל שמאפשר להציג דגם של שילוב ראוי בין שני ערכין אלו והוא היחס בין אב לבנו. ידוע בדברי חכמים שהרב נקרא אב וכן התלמידים קרויים בנים. הבן מתחילת גידולו תלוי באב לגמרי, שומע לכל דבריו נוהג כהוראותיו, וכל אישיותו הוא מעצב על פיו, אך כאשר הוא גדל מתחיל הוא לפתח את אישיותו העצמית. לאט - לאט הוא בונה את שיקול דעתו וכושר שיפוטו והיחס אל האב משתנה. תחת יראת העונש והתלותיות הגמורה באה יראת הרוממות והאהבה "מכיון שהגיע אדם לכתיפו של אביו הרי הוא כאחיו".

לפעמים, עובר הבן שלב של ביקורת ובדיקה מחודשת של אמיתות היסוד שקנה מהוריו, ודווקא מתוך כך מגיע הוא אחר כך לשלב של אימוץ דרך אבותיו מתוך בחירה והכרה. ככל שמתפתח וגדל הבן יודע הוא יותר להעריך את דרך אביו, ויודע הוא גם את החידוש המיוחד שהוא צריך להוסיף. צורת הדיבור משתנה. במקום משמעת וצייתנות, הקשבה ודו שיח. האב כבר אינו מנסה להשתמש בכוח סמכותיותו, אלא פונה אל הגיונו ויושרו של הבן. כך הולך ונבנה הבן עד למקום שגם הוא מסוגל להיות אב ולגדל דור חדש.


הקשבה כזו לתלמידי חכמים דווקא, היא מאפשרת לציבור לשים ליבו לעומק דבריהם ומתוך כך להתענג עליהם. רק כך אפשר לבנות מדינה
כך הוא יחס הציבור לתלמידי חכמים. התשתית היא קבלת עול, אך אליה חייבת להצטרף, בייחוד בזמן כזה, קומה שנייה והיא עמידה על דעתם של רבותיו. היחס לחכמים מוכרחת  להיבנות מתוך אימון ולא מתוך סמכות חיצונית.

גם המורים והמחנכים כאשר ישמיעו דבריהם לא יכוונום אל החלק הצייתני והירא של הציבור, אלא אל שיכלם ויושר הגיונם. מתוך כך יכולה להיווצר אפשרות שהגדולים יכולים ללמוד מהקטנים ובוודאי זה מזה: "הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם".

הקשבה כזו לתלמידי חכמים דווקא, היא מאפשרת לציבור לשים ליבו לעומק דבריהם ומתוך כך להתענג עליהם. רק כך אפשר לבנות מדינה. בלא ההקשבה למאורי ישראל אין סיבה לקומם את הארץ, ובלא פיתוח המחשבה הייחודית לא תופיע היוזמה והתושייה הנדרשת להקמת עם.