חשבון נפש

אם אי אפשר לשנות בגדול, בטוח שאפשר לתקן בקטן.

אורי אליצור , ו' בתשרי תשס"ח

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

ערב יום הכיפורים זהו זמן של חשבון נפש, ואני רוצה לעשות חשבון נפש של איש שכותב בעיתון.


ככה זה עובד, ואי אפשר לסובב את העגלה הזו לכיוון אחר. איש ציבור שהתרשל או מעל, או אפילו נהג במהירות מופרזת, ימצא את קלונו מרוח בגדול על העמוד הראשי
המקצוע שלנו הוא ביקורת. אנחנו מביאים את הבשורות הרעות, מונים את הפגמים והחסרונות, ועושים שחור בעיניים. זה נכון, למי שכותב טור פוליטי וגם למי שרץ בשטח להביא ידיעות כלכלה וגם למי שכותב על ספרים חדשים. זה נכון גם למי שבסך הכל עורך חדשות. כי גם כשהעיתונות כאילו רק מביאה אינפורמציה, היא עושה את זה מנקודת מבט ביקורתית. הרי מתרחשים בעולם מיליוני אירועים, ומישהו צריך לבחור ולהחליט איזו ידיעה תתפרסם ואיזו ידיעה לא תתפרסם, מי ינוח בכותרת ראשית ומי ינוע לעמוד 17 למטה. והשיקול העיקרי הוא בדרך כלל ביקורתי. זכות קדימה לרע.

אם שר האוצר חשוד בגניבת מיליונים, זה יתפרסם בכותרת הראשית ויקבל עוד שני עמודי פירוט ופרשנות, ויחזור לכותרות עוד עשר פעמים. לעומת זאת אם שר החקלאות מודיע על הצלחה גדולה של פיתוח ישראלי, הידיעה הזו תופיע בקטן בסוף העיתון ורק פעם אחת. רוב הקוראים בכלל לא יראו אותה, וגם כותבי הטורים ינעצו את ציפורני מקלדותיהם בשר החשוד ואף אחד לא יבזבז את הטור שלו על ההצלחה החקלאית.

ככה זה עובד, ואי אפשר לסובב את העגלה הזו לכיוון אחר. איש ציבור שהתרשל או מעל, או אפילו נהג במהירות מופרזת, ימצא את קלונו מרוח בגדול על העמוד הראשי. איש ציבור שהצליח, שיזם, שתיקן ושעשה טוב יזכה במקרה הטוב לאזכור קטן שאף אחד לא זוכר אחרי שעה. אנחנו בעצם עושים את העבודה של בלעם הרשע: מחפשים כל הזמן מה רע.

אריק איינשטיין שר בזעם על עיתונאי קטן ומרושע, אבל עיתונאי לא צריך להיות לא קטן ולא מרושע כדי להרגיש טעם חמוץ בערב יום כיפור. גם עיתונאי גדול והגון עסוק רוב זמנו בהבלטת חסרונות וכישלונות של אנשים. אנחנו מסתכלים על העולם בחשדנות, בחוסר אמון ובעין רעה.

בין העצים והיער


אל תתבלבלו. אני חושב שהעיסוק בעיתונות הוא שליחות ושהיא המקום לאנשים טובים, הגונים ואוהבי אדם שמחפשים איפה לתרום לחברה
אל תתבלבלו. אני חושב שהעיסוק בעיתונות הוא שליחות ושהיא המקום לאנשים טובים, הגונים ואוהבי אדם שמחפשים איפה לתרום לחברה. אני חושב שלעיתונות יש תפקיד ראשון במעלה בשירות הציבור. היא כלי הביקורת העיקרי של הציבור. היא חושפת פגמים ושחיתויות ואי צדק, ועושה טוב בזה שהיא מציגה את הרע.

יש כמובן גם משטרה ובתי המשפט, מבקר המדינה וועדות הכנסת, אבל רוב המחדלים והשחיתויות לא היו נחשפים ולא היו באים על תיקונם בלי העיתונאים הקטנים והמטרידים שמחטטים בזבל. העין הרעה של העיתונות לא רק חושפת, אלא היא מונעת. רבן יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו לפני מותו בברכה המוזרה: יהי מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם. ובלשון עברית ישראלית: הלוואי שתפחדו מאלוהים לא פחות מכמה שאתם פוחדים מבני אדם. זו ברכה לאיש הפרטי ובמיוחד לציבור. טוב לפחוד. אדם שמתפתה לעשות רע במישור הציבורי יחשוב פעמיים ואולי יימנע וישפר מפחד הביקורת של העיתונות.

ובכל זאת, יש רע שאנחנו עושים ולא מביא איתו שום טוב. התקשורת לא אומרת שהכל רע וגם לא שכולם מושחתים. היא כאילו רק חושפת את השוליים השליליים, ויכול להיות שבכלל מדובר בשוליים צרים. מי שמחשב יודע שאם חשפו שחיתות ועוד שחיתות ועוד שחיתות, זה לא אלף אלא רק שלוש. אבל התקשורת הישראלית יוצרת את הרושם שמדובר באלף. משהו משתבש לנו בין העצים לבין היער. אנחנו מוציאים את דיבת הארץ רעה.

השופר הפסול


באמת יש לנו מדינה הרבה יותר טובה. השקט מראה איזו אמת שדווקא הרעש מסתיר אותה. השאגה הבלתי פוסקת של ביקורת העיתונות היא זיוף של האמת
אני זוכר שביתה ממושכת ברשות השידור לפני שנים, בימים שבהם היה רק ערוץ אחד לטלוויזיה וכמעט רק גורם אחד שעושה רדיו. וכשהם השתתקו לימים ארוכים, הייתה הרגשה של חג. כאילו פתאום יש לנו מדינה הרבה יותר טובה. אני זוכר שאנשים דיברו על זה ברחוב. איזה יופי השקט הזה. זו לא הייתה טמינת ראש בחול ולא ניפוץ של המראה כדי שלא לראות את האמת. באמת יש לנו מדינה הרבה יותר טובה. השקט מראה איזו אמת שדווקא הרעש מסתיר אותה. השאגה הבלתי פוסקת של ביקורת העיתונות היא זיוף של האמת. הווליום של התופים מחריש אוזניים כל כך שלא שומעים בכלל את הכינורות.

אני לא יודע איך מתקנים את זה. אם נכתוב כל יום כמה טוב פה ואיזה יבול נהדר היה בשדות הסומסום של הקיבוץ, אף אחד לא ירצה לקרוא את זה. ובכלל אולי אי אפשר להיות גם זה שמבשר טובות וגם זה שמבשר רעות. שופר של פרה פסול בראש השנה, כי אין קטגור נעשה סנגור. אולי אי אפשר. אבל כשבא יום כיפור אני לא מרגיש טוב בתפקיד השופר הפסול. גם אם אי אפשר בעולם הרייטינג והתחרות לשנות את זה בגדול, בטוח שאפשר לתקן בקטן. לא עשינו מספיק מאמץ. אני לא עשיתי מספיק מאמץ.

בשנה הבאה צריך לעשות יותר. הנה חשבון נפש.