עצורות באשמת אהבה ונאמנות לארץ ישראל

יש לצאת מהתרדמה ולהתחיל למחות, לפעול, לזעוק ולעשות

נדיה מטר , י"ב בתשרי תשס"ח

נדיה מטר ויהודית קצובר
נדיה מטר ויהודית קצובר
חזקי ברוך

להלן סיפור של עוד מעצר פוליטי ובלתי חוקי.

אני מפרסמת אותו ראשית כי אסור לשתוק כשנעשה עוול. שנית, אם וכאשר יהיה משפט אזכר בפרטים הכתובים כאן, ולכן אני מביאה את פרטי הפרטים. שלישית כי המקרה שלנו אינו מקרה יחיד. פה ושם אנו מקבלים דיווחים על יהודים שנעצרים: בעליות לחומש, במאחזים, בעוד הפגנות, בחברון וכו'.. ואין לכל אחד מאותם עצורים את הזמן לכתוב ולתעד מה שעבר עליהם. כך עובר המעצר הפוליטי, ולעיתים קרובות גם הברוטאלי שלהם בשקט. ביותר מדי שקט. אסור לנו להתרגל לדבר. חובה לפרסם את הסיפורים, וחובה לפרסם ברבים את שמות השוטרים האלימים. מצד שני, עלינו גם לדעת לא לפחד מהם. אם הגענו למצב שהשלטון מתנכל למשמרות מחאה קטנות, משמרות נגד ההסכם הסודי המתגבש בין אולמרט לאבו מאזן... סימן שזה מפריע להם מאוד... ועלינו להמשיך להתעורר, לזעוק, למחות, לפעול ולהתארגן לסיכול הגזירה עוד לפני שהיא נולדה רשמית. אז הנה מה קרה:


ביום רביעי האחרון, ז' תשרי תשס"ח19/9/07, ארגנה תנועתנו "נשים בירוק" משמרת מחאה בכיכר פאריס במחאה על פגישת אולמרט-קונדוליסה רייס שתכליתה לדחוף את רעיון הקמת מדינת אש"פ ביהודה ושומרון ובירושלים
ביום רביעי האחרון, ז' תשרי תשס"ח 19/9/07, ארגנה תנועתנו "נשים בירוק" משמרת מחאה בכיכר פאריס במחאה על פגישת אולמרט-קונדוליסה רייס שתכליתה לדחוף את רעיון הקמת מדינת אש"פ ביהודה ושומרון ובירושלים. למרות ההתרעה המאוד קצרה הגיעו מעל 100 איש מכל רחבי הארץ דתיים ולא דתיים, רובם מבוגרים. במשך כשעה וחצי קיימנו משמרת בעזרת משרוקיות, שופרות ונאומים חזקים מפי אישי ציבור, כגון: עו"ד אליקים העצני, עו"ד דפנה נתניהו ועוד. לא היה מדובר בעוד הפנינג חברתי שמועצת יש"ע אהבה לארגן בעבר, אלא בהפגנה בה הנוכחים העיזו להביע מילולית את כעסם על מה שקורה והבהירו בצורה חד- משמעית שאין אנו מתכוונים לציית או להישמע לתוכנית אולמרט-אבו מאזן.

מולנו, הרבה יותר קרוב לבית ראש הממשלה קיימה תנועת "שלום עכשיו" גם היא משמרת. בסביבות השעה 8:30 סיימנו את האירוע בשירת "התקווה" ושיר המעלות. הציבור התפזר והלך הביתה. נשארתי בכיכר פאריס עם כחמש - עשרה חברים וחברות שהתנדבו לעזור לי להביא את הציוד (פלקטים ודגלים) למכונית שלי.

התחלנו לצעוד לעבר הרכב שלי. עברנו את הכביש כשאנו מחזיקים את השלטים כדי להעבירם למכונית. חברים הבחינו בכך ששוטרים עוקבים אחרינו. אני עדיין נרגשת לנוכח חבריי הנפלאים שאמרו: "נדיה, נראה לנו שהשוטרים מחכים עד שכולנו נתפזר כדי לתפוס אותך. אנו נעשה טבעת סביבך ונגן עלייך". הגיע שוטר כבד גוף שהודיע לי: "נדיה, את מעוכבת לחקירה. תתלווי אלינו". שאלתי מה עשיתי כדי שהם ירצו לעכב אותי, הרי המשמרת כבר נגמרה והאנשים הלכו הביתה. "על מה יש לעכב ולעצור עכשיו?", שאלתי והוא ענה: "את זה נסביר לך בתחנה". אמרתי שברצוני להתייעץ עם עורך דין. חזרנו לכיכר פאריס והתיישבתי על הספסל מאבן . חבריי עמדו סביבי בטבעת הגנה והתקשרתי לעמותת "חוננו".

 למשטרה לא הייתה סבלנות לחכות עד שאסיים את השיחה ואני שומעת אותו שוטר כבד גוף זועק: "טוב, אם את לא תתלווי אלי עכשיו את תהיי אחראית לאלימות שתהיה כאן". בעוד הוא מסיים את המשפט, כמה וכמה שוטרים התחילו להכות בנשים (רובם מבוגרות) ולדחוף אותן כדי להגיע אלי. היה בלתי נסבל לראות איך שהם לא בחלו מלתת מכות לנשים שבהחלט היו יכולות להיות סבתות של אותן שוטרים. כשהגיעו אלי, בעודני יושבת על הספסל, לקחו לי בכוח את הרגליים ואת הידיים, הרימו אותי כמו שק תפוחי אדמה וגררו אותי בצורה לא צנועה כלל עד ה"ואן" שלהם. אני זוכרת שקיבלתי מכה בברך הימינית. בהיותי אישה דתייה ונשואה אני מכסה את ראשי בכובע. בעת תקיפת השוטרים נגדי נפל הכובע שלי. כשראיתי שאין לי את הכובע, הרמתי את עצמי והוצאתי את ראשי מהמכונית, דורשת שיתנו לי את הכובע שלי. השוטר הנהג נבח שעלי לשבת. שוטרת אחרת צעקה: "שבי מיד או אני סוגרת את הדלת על ראשך". אמרתי שלא אזוז עד שיתנו לי את הכובע שלי.

הנהג, ששמו התברר לי אחר כך, הוא אבי ניסן מספר 1114214 תפס את ידי הימנית ועיקם אותה בצורה כה פתאומית וכה מכאיבה שכל הגוף שלי התכווץ מכאב ונזרקתי לאחור למושב. לאחר כמה שניות הם פתחו את הדלת שוב והכניסו את מיכל ש. לאוטו. שאלתי אותה למה היא נעצרה. היא אמרה לי שהיא כבר הייתה בדרך הביתה אבל אז הבחינה איזה מהומה בכיכר ואישה שוכבת על הרצפה, כמעט התעלפה. היא ראתה אלימות שוטרים, והתחילה לדבר עם השוטרים בדרישה שיפסיקו להתנהג כך. ואז אחד השוטרים תפס אותה בכוח וזרק אותה למכונית. היד שלה כאבה מאוד. כשאמרתי לה שאני מעוצבנת שאין לי כיסוי ראש, היא השאילה לי את המטפחת שלה.

הגענו לתחנת מוריה בסביבות השעה 21:30. שמו את מיכל ואותי בחדר גדול עם שולחן ענק. התבקשנו לחכות. שוטרים שהיו מעורבים במעצר שלנו נכנסו לחדר, התיישבו ליד השולחן והתחילו לכתוב את "גרסתם". זה היה מחזה לא יאומן: השוטרים דברו אחד עם השני, וברור שהם תיאמו ביניהם מה לכתוב כדי לוודא שתהיה להם גרסה אחידה. לקח להם כמעט שעה וחצי. בינתיים, הגיעו כמה מתומכינו לתחנה ועודדו אותנו מחוץ לחדר. היה ממש מחמם את הלב, וברצוני להודות להם מכל הלב. באיזהו שלב הגיע עורך הדין, אפרים קציר, מ"חוננו". הרשו לו לדבר איתנו ממש דקות ספורות. כל מה שהצליח להסביר לנו היה שהמשטרה החליטה להשאיר אותנו בלילה במעצר ושלמחרת יהיה דיון בבית משפט.

בסביבות חצות התחילו לחקור את מיכל. תורי הגיע בשעה 12:45 לפנות בוקר. חוקר בשם אבי סוטו (מספר 1061795) הודיע לי שאני חשודה ב:

1) התפרעות לאחר הוראת פיזור.

2) השתתפות בהתקהלות בלתי חוקית.

3) תקיפת שוטר.

4) הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

5) הסתה לאלימות.


כששאל אותי מה אמרתי שהרי אני מואשמת ב"הסתה לאלימות", החלטתי לתת לבחור שיעור בציונות. הוצאתי מהתיק את הציטוט של בן גוריון שפרסמנו בעיתון והתחלתי להקריא את דבריו
שאלתי אותו למה רשימת השקרים וההמצאות המצוצות מהאצבע קצרה כל כך. אולי, על מנת להפוך את השקרים של המשטרה לקצת יותר מעניינים עליו להאשים אותי גם ברצח ישו ויצחק רבין? אם כבר, אז כבר, לא? הוא לא אהב שלא התרגשתי ולא פחדתי משאלותיו המגוחכות. לרובן לא עניתי עליהן, כי הודעתי לו שמדובר במעצר פוליטי ולא אתן יד לקרקס המגוחך הזה. הכחשתי את ההאשמות השקריות והאשמתי אותם ברדיפה פוליטית, סתימת פיות, אלימות ותקיפת שוטרים. ראיתי שכשכבר הייתה שאלה עליה רציתי לענות, החוקר עשה סינון בדבריי והעלה על הכתב (במחשב) מה שבא לו ולא כל מה שבקשתי להגיד. כאמור,פארסה של חקירה.

כששאל אותי מה אמרתי שהרי אני מואשמת ב"הסתה לאלימות", החלטתי לתת לבחור שיעור בציונות. הוצאתי מהתיק את הציטוט של בן גוריון שפרסמנו בעיתון והתחלתי להקריא את דבריו. החוקר לא אהב שעליו לכתוב כל כך הרבה, אבל עניתי לו שאם הוא רוצה לדעת מה אמרתי אזי הם הדברים שהדגשתי. האם לדעתך דבריו של בן גוריון הם הסתה? שאלתי אותו.

ואז, קצת לפני השעה 2:00 לפנות בוקר הוא אומר לי: טוב, עכשיו נסיים את החקירה עם לקיחת טביעות אצבע ודגימת ד.נ.איי. אמרתי לו שאין מצב. אני לא אתן יד לדבר כה מגוחך. הוא אמר שזה החוק ושעליי לציית, ואם לא הוא ייקח את זה בכוח. בקשתי לדבר עם עמותת "חוננו". התקשרתי אליהם והיועץ שענה לטלפון (ישר כוח ל"חוננו" שגם בשעות כאלו מישהו עונה) אמר שאם חשוב לי לסרב, עלי להגיד שאני רוצה לדעת מה השופט יגיד בעניין למחרת. אם השופט יכריח אותי, אז אעשה את זה. אמרתי את זה לחוקר. ההוא טפס קריזה, קם מהכסא ועם אצבע מאיימת אמר לי שאני חוצפנית שאני מקבלת ייעוץ לא נכון ושהוא עכשיו ייקח את ידי בכוח וייקח טביעות אצבע. שמתי את ידיי מאחורי הגב ואמרתי לו שהצעקות שלו לא מפחידות אותי ושאינני מתכוונת לתת לו את ידי. טביעות אצבע הם בשביל פושעים, ואני לא פושעת.

באותו רגע הוא קרא לשוטר אחר שהמשיך את החקירה. הגיע קצין עם שלושה פלאפלים על הכתף בשם טומי זקין. הוא היה אנושי יותר והתעניין יותר בעובדה שכמה אסירים ברחו לו. הוא כל הזמן דיבר בקשר עם שוטרים אחרים ונתן הוראות מה לעשות כדי לתפוס אותם אסירים בבריחה. הוא החליט לא להמשיך לדרוש לקבל טביעות אצבע, והודיע לי שעכשיו יעבירו אותי ואת מיכל למגרש הרוסים ללילה. בבוקר יביאו אותנו מול שופט שיחליט מה לעשות איתנו.

כמי שכבר עברה לילה במגרש הרוסים בעת משטר רבין- פרס, עליי להודות שהמקום לא השתנה בהרבה. ההבדל היחידי הוא שמאז צבעו את הקירות, וכבר כמעט ולא מבחינים בגרפיטי שנכתבו בערבית עם צואה. עדיין יש הרבה גרפיטי שנכתבו בעיפרון. גרפיטי בערבית וגרפיטי בעברית המעידים על כך שמתנגדי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון ביקרו במקום. כל עצור מקבל מברשת שיניים, משחת שיניים וסבון קטן. ורכוש יקר, כגון: כסף, ויזה וגם פלאפון שמים בכספת. לאחר שעברנו בדיקה גופנית (ע"י שוטרות ב"ה ולא שוטרים) כדי לוודא שאין לנו נשק, הביאו אותנו לרופא. הוא שואל אותך כמה שאלות ומשחרר אותך. מיכל התלוננה על כאבים עזים ביד. היד התנפחה והייתה אדומה לגמרי. הרופא נתן לה כדורים נגד כאבים. לאחר מכן הביאו אותנו לתא שלנו. בקשתי לקבל חדר עם נוף, אבל משום מה הבקשה לא התקבלה... אין חלונות בתאים...

התא היה קטן, שני מיטות קומותיים מהווים כל הציוד. אין באמת מקום לעמוד. כל אחד חייב להישאר במיטתו. מאחורי הדלת נמצאים שירותים, מקלחת וכיור. הסוהר אמר לנו שהחדר מצולם יום ולילה, אבל אין מצלמות בשירותים. הבעיה העיקרית הייתה חוסר האוויר. היה פשוט מחניק בתא. כל אחת מאיתנו קיבלה מזרון ישן מאוד ושני שמיכות מגעילות. אישה יהודיה בשנות החמישים הייתה בתא. היא לא דיברה הרבה.

ניסינו לישון, אבל פשוט לא היה אפשרי. כל מה שחשבתי עליו היה יונתן פולארד. הנה הייתי בתא מעצר לכמה שעות בלבד, וכבר השתעממתי והרגשתי שברצוני לטפס על הקירות. איך יונתן מחזיק מעמד? עשרים ושתיים שנה, עשרים ושתיים יום ולילה. ובטוחני שכל התנאים שלנו הם תנאי לוקסוס לעומת מה שיש לו. ולמרות כל זאת, יונתן נשאר אופטימי. הוא אינו מתייאש, נשאר חזק, מלא אהבה לארץ ישראל ומחזק אותנו. הבטחתי לעצמי שברגע שאצא מהחור הזה אזכיר לכולם עד כמה עלינו להגביר את המאמצים לשחרור יונתן, להתפלל לשלומו ולעשות כל מה שאפשר להחזירו הביתה.


איך יונתן מחזיק מעמד? עשרים ושתיים שנה, עשרים ושתיים יום ולילה. ובטוחני שכל התנאים שלנו הם תנאי לוקסוס לעומת מה שיש לו. ולמרות כל זאת, יונתן נשאר אופטימי. הוא אינו מתייאש, נשאר חזק, מלא אהבה לארץ ישראל ומחזק אותנו
בשמונה בבוקר קבלנו שלוש פרוסות לחם לבן, ביצה קשה, חצי פלפל וכפית גבינה לבנה. לא יכולנו לאכול מרוב חנק. בקשנו אישור לצאת לחצר. ברוך ה' אישרו לנו את זה, וכך נשארנו באוויר הצח של ירושלים עד השעה  12:30. לעולם לא עצרתי לרגע להתבונן בעובדה שעלינו ליהנות מכל יום שאנו נושמים אוויר צח של חופש. ב12:30 קיבלנו את מה שהם מכנים "ארוחת צהריים": שני תפוחי אדמה, קישואים מגעילים באיזה רוטב מזוויע ותפוח. החלטנו ללכת על בטוח ואכלנו את התפוח.

ב12:45 הודיעו לנו שעלינו להתייצב בבית משפט לדיון בשעה 13:00. הסוהר שם עלינו אזיקים. שאלתי אותו: אם אתם מתייחסים אלינו כאל פושעים, למה לא לשים עלינו אזיקים על הרגליים? האיש השפיל את מבטו ברוב בושה ואמר שאלו ההוראות שקיבל. בהגיענו לבית המשפט התקבלנו בחום על ידי בני משפחה, חברים ותומכים שחיכו לנו מהשעה 10:30 בבוקר. אין לנו ספק שדחו את הדיון כדי לנסות ולוודא שהתומכים ילכו הביתה. אבל לא, חבריי ותומכיי מ"נשים בירוק" נשארו שעות ארוכות עד שהגענו. זו עוד פעם הזדמנות להודות להם.

הדיון היה מול השופט אמנון כהן. המשטרה ביקשה לשחרר אותנו בתנאי שלא נתקרב לכיכר פאריס ולכל משרד ממשלתי אחר בששת החודשים הקרובים. בנוסף, הם ביקשו שאני אתן טביעות אצבע ודגימת די.אן.איי. ממיכל הם ביקשו לתת טביעות אצבעות מלאות, ולא רק הבוהן. עורך הדין שייצג אותנו, אפרים קציר, דבר בצורה חזקה וברורה ביותר. הוא הסביר לשופט שיש כאן מקרה של רדיפה פוליטית ושאסור לשופט לתת לזה יד. בנוסף יש כאן מקרה של אלימות שוטרים חמורה כלפי אזרחים שלווים. מיכל התבקשה להראות את ידה האדומה והכאובה. אין ספק שדבריו השפיעו, והשופט החליט לשחרר את שנינו ללא תנאי (בערבות צד ג').

אבל הוא כן דרש שמיכל תיתן טביעות אצבע, ושאני אתן דגימת די.אן.איי. הסבירו לי שדגימה כזאת נלקחת מהרוק בפה. אמרתי שאני מתנדבת לירוק עליהם במיוחד אם מדובר בהוראת שופט. מתברר שהבדיקה נעשית על ידי מקל קטן עם צמר גפן ששמים בפה לזמן מה, ואז שמים את המקל בשקית פלסטיק ושולחים למעבדה. עד היום אינני יודעת למה לקחו ממני דגימת די.אן.איי. אינני חושבת שרוצים לשכפל אותי....

כשנתנו את טביעות האצבע והדי.אן.איי רשמנו בדף שאנחנו עדיין מתנגדים לדבר, ורק עושות כך מכיוון שמדובר בדרישה של השופט (בנוסף, זה היה ערב יום כיפור ואין ספק שהזדרזנו לחזור הביתה לצום. לו היה מדובר ביום אחר אולי היינו צריכות לסרב ולבקש ללכת לבג"ץ בעניין. מעניין אם בג"ץ היה מקבל את העובדה שמכינים מאגר די.אן.איי. וטביעות אצבעות של עצורים, עוד לפני שהוכח שהם בכלל עשו משהו).

למרות זאת, הרגשתי הרגשה של ניצחון. עורך הדין שלנו הצליח לשכנע את השופט שלא להסכים לדרישה הבולשביקית של המשטרה לשלול מאיתנו את זכות המחאה מול משרדי ממשלה. חזרנו למעצר לקבל את חפצינו בחזרה. בחוץ חיכו לנו כמה חברות נאמנות איתן הלכנו לשתות קפה.

לסיכום: אין לנו ספק שהמשטרה קיבלה הוראות מלמעלה להפחיד ולהשתיק אותנו. ממשלת אולמרט אינה שמחה שהרמנו את הראש. עוד לפני שנחתם הסכם בין אבו-מאזן לאולמרט, אנחנו כבר זועקים גוואלט ומקיימים משמרות מחאה קולניות. אנו גם בטוחים שהמודעה החזקה בעיתון ג'רוזלם פוסט באותו בוקר מאוד הפריעה להם.

המסר ברור: השלטון רוצה שציבור אוהבי ארץ ישראל ימשיך בשתיקתו, ימשיך בשגרה ויאפשר לשונאינו מבית ומחוץ להמשיך ולתכנן בשקט את חיסול ההתיישבות ביו"ש, את חלוקת ירושלים, את מסירת הר הבית ואת הקמת המדינה הפלסטינאצית בארץ ישראל.

לכן, חיוני עכשיו יותר מתמיד להתארגן לסיכול המזימה. יש לצאת מהתרדמה ולהתחיל למחות, לפעול, לזעוק ולעשות. בנוסף להפגנות יש לפעול בשטח להגנה פיזית על ארץ ישראל.


לכן, חיוני עכשיו יותר מתמיד להתארגן לסיכול המזימה. יש לצאת מהתרדמה ולהתחיל למחות, לפעול, לזעוק ולעשות. בנוסף להפגנות יש לפעול בשטח להגנה פיזית על ארץ ישראל
ביום ראשון, י"ח בתשרי, ג' חול המועד סוכות, מקימים נאמני ארץ ישראל בעזרת ה' חמישה ישובים ברחבי יהודה ושומרון. היו שותפים פעילים למבצע המיוחד הזה. פרטים תקבלו בעיתון "בשבע" הקרוב. יומיים לאחר מכן, ביום שלישי, תהיה שוב עלייה המונית לחומש. היו שותפים פעילים גם בזה. ככל שנרבה בפעילויות ומחאות המבטאות את אהבתנו ונאמנותנו לארץ ישראל, כך יגבירו הסיכויים להעביר ממשלת זדון מן הארץ.

ואם פה ושם עוצרים אותנו, נודיע כבל עולם שאין אנו מפחדים ושכבוד גדול להיעצר למען ארץ ישראל.

ברצוני להודות לכל חברינו הנאמנים מ"נשים בירוק" שבאו, תמכו והיו איתנו. תודה נוספת לעמותת "חוננו" שעוזרת לכל אוהבי ארץ ישראל, ותודה מיוחדת לעו"ד אפרים קציר.