הפרעה בתפילה

הורים רבים מחנכים את הילדים שלהם על חשבון הציבור.

גבי תירוש , ט"ז בתשרי תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הימים הנוראים עברו וחלפו, המחזורים נשלחו חזרה למקומם כדי לשוב ולהעלות אבק עד שנזדקק להם בעוד שנה, וכל שנותר לנו הוא לקוות שתפילותינו נתקבלו ונזכה לשנת שלום וגשמי ברכה. וגם נותר לנו להפיק לקחים. מאמר זה בא מתוך סיכום של "עונות חגים" רבות ומטרתו אינה, חלילה, למתוח ביקורת אישית על דמויות בקהילה, אלא להעלות לדיון נקודות ותופעות שלפי דעתי ראויות לשיפור מיידי, והלוואי ובמה זו תהיה תחילה של דיונים פוריים ומכובדים:

מיד אחרי ראש השנה ויום הכיפורים
חינוך ילדים זה דבר מאוד חשוב, אין לי כל ספק. גם אני הייתי פעם ילדה. לאחרונה אני תוהה אם ייתכן והורים רבים מחנכים את הילדים שלהם על חשבון הציבור
תמיד נשאלת השאלה השגרתית: "איך היה החג?", והתשובה האוטומטית היא בדרך כלל: "היה מצוין, מרומם, רוחני מאוד" או לחילופין: "אוכל מעולה", כל אחד וחוויותיו הוא.... לעומת זאת, אני מתאפקת ולא עונה את המילה הראשונה שעולה לי לראש: "מתסכל". הרי, כמה שחגי ישראל סובבים סביב מוטיב האוכל, בראש השנה וביום הכיפורים, לאופי ואיכות התפילות יש תפקיד מרכזי באופן יוצא דופן, ומנקודה זו נובע התסכול שלי.

חינוך ילדים זה דבר מאוד חשוב, אין לי כל ספק. גם אני הייתי פעם ילדה. לאחרונה אני תוהה אם ייתכן והורים רבים מחנכים את הילדים שלהם על חשבון הציבור. אקדים ואומר, אני לא אמא. אומנם יש לי קצת מושג בנושא, אך אני רחוקה מלהיות מומחית בחינוך ילדים. אני לא יודעת מה הדרך הראויה לחנך ילדים לתפילה ולכבוד בית כנסת, אבל מה שיצא לי לראות בתקופת החגים זה בטוח לא זה. לא יתכן שהגענו למצב שהורים שלמים עם זה שילדיהם מפריעים לציבור שלם בתפילתו. קשה לי להאמין שהילדים מפריעים לתפילה בכוונה, ולכן האחריות לדעתי היא על ההורים. תפילה אידיאלית בעיני היא תפילה שבה מלבד תוכן התפילה לא נאמרת מילה או ציוץ מיותר, לא מהקהל המתפלל ולא מהילדים. כך הציבור יכול להתרכז בתפילה ובמילים הנאמרות.

זה מאוד לא נעים לעמוד בתפילת העמידה של ראש השנה, והרחש היחיד הנשמע בבית הכנסת זה של תינוק הממלמל לעצמו. הרעש לא היה כזה חזק בפני עצמו, אבל כשכל בית הכנסת דומם ושקוע בתפילתו האישית... תינוקות זה חמוד, אבל לא בתפילה. בשלב זה האם הייתה צריכה לעצור את תפילתה ולצאת החוצה, במקום להמשיך ולנער אותו יותר חזק בתקווה שיפסיק. כמובן שזה לא עזר, ויצא שתפילת האם הייתה על חשבון יכולת הריכוז של הציבור.

במקרה אחר, שמחתי מאוד לראות בתפילה אישה מהטיפוס שמגיע פעמיים בשנה לבית הכנסת. היא הגיעה עם שני ילדים, שזה גם נחמד, במיוחד כי הם ישבו נורא יפה לרבע שעה. אבל אז כבר לא. בשלב הזה עברתי מקום, כי כבר לא יכולתי להתרכז כשהילדים האלו שיחקו מעין משחק מוזר שכלל צחקוקים חנוקים וריצות קצרות במעבר בין הכיסאות. ובפעם אחרת, היה לי מאוד חבל שבעיצומו של יום כיפור כשניסיתי לחשוב מחשבות תשובה וכפרה וקבלות לעתיד בענייני בין אדם לחברו, שילחתי מחשבות זעם בילדות קטנות שנכנסו לבית הכנסת בנעלי השבת החדשות שלהם עם העקבים הנשמעים למרחוק.


הרעש לא היה כזה חזק בפני עצמו, אבל כשכל בית הכנסת דומם ושקוע בתפילתו האישית... תינוקות זה חמוד, אבל לא בתפילה
היה להם דחוף להיכנס בזמן התפילה כדי לשאול את אמא שלהם אם הם יכולות ללכת לשחק בבית. לא ייתכן שהגבאי כמעט ויתחנן לקהל שידאגו שהילדים לא יפריעו במהלך חזרת הש"ץ הארוכה של "מוסף לראש השנה". במחשבה שנייה: ממי ילדי הקהילה צריכים ללמוד על כבוד בית כנסת? היהודי שנבחר לתת דרשה ביום הכיפורים נאלץ להרים את קולו לגבהים או לחילופין לא להישמע על מנת להתגבר על ההתלבטויות בנושאי אופנה וענייני דיומא. בשלב זה רציתי לקבור את עצמי, כל כך התביישתי בשם הציבור. תמיד למדתי שיום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שיתרצה, והנה אנחנו יושבים מול מישהו המדבר אלינו ואנו מתעלמים ממנו ומדברים יחד איתו. נראה לי שדרוש אומץ להתנדב להעביר דרשה, ולהיות מוכן נפשית שהציבור יזלזל בך בהתנהגותו.
 
אני לא מנסה לרמוז, חלילה, שמישהו רשע, אך הסיטואציה מאוד מזכירה לי את האמירה שמי שמרחם על הרשעים בסופו של דבר יתאכזר אל הצדיקים. אין לי ספק שלחנך ילד לתפילה זה קשה, ובטח נורא מתסכל להיות אמא שלא יכולה להשתתף בתפילות החגים בגלל הילדים, ולכן אנו מוצאים שהציבור משלם את המחיר ומאפשר להורים עם ילדים קטנים להשתתף בתפילה. אבל למה? ובאיזה מחיר?

המטרה העיקרית של תפילות חג בציבור היא לא להתרגש מהלחנים המיוחדים. המטרה העיקרית היא בשביל 60% מהנוכחים (הגברים) המחויבים בתפילה בציבור, ובונוס לנשים שזוכות גם. תפילה בציבור זו מצווה גדולה, וההתכנסות מאפשרת לנו לומר חלקים חשובים בתפילה שצריך בשבילם מניין: חזרת הש"ץ, קריאה בתורה, וכו'. לשיר אפשר גם בבית. בעצם יוצא שאנו עושים עוול לאלו החייבים בתפילה במניין. אנשים אלו מגיעים לבית הכנסת מתוך דרישת ההלכה, כדי להתפלל במלואם את תפילות החג בהם הם חייבים. אך אנשים אלו לא תמיד יצליחו להתפלל, ואולי הם גם ילכו הביתה בתסכול גדול כי היו הפרעות רבות מצד ילדים שבית הכנסת הוא לא מקומם. אנו מרגישים לא בסדר ולא נעים לנו לבקש מהורה להוציא את ילדיו, ובכך אנו מאפשרים פגיעה בתפילתו של ציבור שלם.

אז איך נחנך את ילדינו לכבוד בית כנסת? ואיך יזכו אמהות להשתתף בתפילות החג? אם אישה זכתה בילד מאוד שקט ורגוע אשריה, היא תוכל להתפלל עם הציבור לזמן ארוך יחסית. ואם לא? אין לי פיתרון מוכח. אולי צריך לאזור אומץ ולהגיד: "אז לא תתפללי עם הציבור בכלל. אין מה לעשות, אחרת הציבור יפגע".


המטרה העיקרית של תפילות חג בציבור היא לא להתרגש מהלחנים המיוחדים. המטרה העיקרית היא בשביל 60% מהנוכחים (הגברים) המחויבים בתפילה בציבור, ובונוס לנשים שזוכות גם
לדעתי זה הרבה יותר יעיל מהסטאטוס-קוו שבו ילד מרעיש קצת ואימו, במקום להוציא אותו מיד, רואה שהרעש היה רגעי ועובר וממשיכה בתפילתה, אך ברור שהילד יתחיל להרעיש שוב עוד דקה. אני בטוחה שיש שיאמרו שזו תגובה חריפה מדי ויש לתת יותר מקום לילדים ואמהות בתפילה. אני אישית לא מסכימה, כיוון שאני סבורה שתגובה זו תיפגע בתפילת הציבור, ובהחלט לא תחנך ילדים לכבוד בית כנסת אלא רק תלמד שלשחק ולהרעיש בבית הכנסת זה לגיטימי.

במהלך חיי הבוגרים יצא לי להתפלל בכמה מקומות שונים בחגים. היו קהילות עם לחנים יפים ויש עם פחות. בכל מקום, מה שחיפשתי היה השקט בתפילה: אווירה הראויה לשיחה עם בורא עולם, ואווירה השווה לפחות למידת הכבוד שנוהגים בה בפגישה מאוד חשובה או דיון מכובד בבית משפט. לצערי, החיפושים ממשיכים. בינתיים, הדבר הכי קרוב שמצאתי היה קיבוץ שנהגו בו שאסור להביא לתפילה ילדים מתחת לגיל שלוש. יש ילדים צעירים יותר שיכולים לשבת בבית כנסת, ויש גדולים יותר שלא. אבל האומץ לחוקק כזה מנהג מעיד שבית כנסת הוא מקום מאוד חשוב ומכובד ושיש לנהוג כלפיו ביראה, ולא כאל שמרטפייה.

יש לנו קצת פחות משנה לחשוב על פיתרון...