זומנתי ביום ב' שעבר, ה' באלול, למשרדי יחידת הקישור של חטיבת המילואים בה אני משרת לצורך "יום ראיונות". ליום כזה מגיעים, מסתבר, כל חיילי המילואים הבעייתיים, לצורך שיחת בירור, הבהרת נהלים, ואם יש צורך, שיבוץ מחדש או אף שחרור משירות מילואים.



לאחר ה"התנתקות" הגעתי לשירות מילואים, כחודשיים לאחר שנסתיימה. זאת למרות שקשה היה לי לעטות את המדים אשר לובשיהם ביצעו זה מקרוב פשע נגד האנושות

להלן התגלגלות העניינים בקצרה, בשלה זומנתי אף אני לראיון ביום זה. לאחר ה"התנתקות" הגעתי לשירות מילואים, כחודשיים לאחר שנסתיימה. זאת למרות שקשה היה לי לעטות את המדים אשר לובשיהם ביצעו זה מקרוב פשע נגד האנושות, פשע מלחמה, פקודה בלתי חוקית בעליל, טיהור אתני או איך שלא נכנה זאת – כל התשובות נכונות.

טענות החולקים עליי בנקודה זו יפות, אך הן שגויות מיסודן לדעתי, משום שהן מסיטות את הדיון מעל סדר הגודל של הפרובלמאטיות המוסרית הנלווית ל"פקודת ההתנתקות". יעשה כל אדם לעצמו את החשבון ויבדוק האם מדובר בפקודה אשר דגל שחור מתנוסס מעליה. אם כן – מוכרח הוא לסרב, על פי הוראות הצבא עצמו.

בכל אופן, כיוון שחשדתי בעצמי אולי יש בי צד הנהנה מנוחיות הוויתור על המילואים נעניתי לצו המילואים ההוא, למרות ההתנתקות. זמן מה לאחר שירות מילואים זה פנו הברגים-הקטנים-ותו-לא במכונת ההרס, במדיהם השחורים, ליעד חדש: עמונה. נכחתי במקום. אירוע זה הכריע אצלי את הכף.

צו המילואים הבא בושש מלבוא. שלחתי מכתב ארוך למג"ד ולמ"פ בו אני פורט במדוקדק מערך טיעונים והיקשים שהובילני לקביעה כי לא אשרת בצה"ל כל עוד לא הכריז כי לא יבצע עוד מעשים פושעים כעין אלה, וכן כל עוד לא יתנצל בפני נפגעי הגירוש ויפעל לתיקון עוולותיו.  לאחר המלחמה קיבלנו "צו חריג", הודעתי כי לא אבוא אך אינני בורח ואני מבקש להישפט על נפקדותי המוצהרת. נשלחתי לבסיס כליאה צבאי בעתלית ל-28 יום (מה שהתברר למפרע כחריגה מסמכויות המג"ד בעניין) והשתחררתי בעזרת ה' לאחר 16 יום.

עד כאן הרקע לזימון ליום ראיונות. ביום זה הייתה בדידי עובדה מעניינת, וכן נחשפתי לנתון מעניין נוסף, אגב שיחות עם קהל הנאספים סביבי.

1. מתוך חמישים המשתמטים בכל מאודם שנכחו במקום, אשר רובם תקוותם הגדולה לקבל פטור משירות מילואים בכלל מטעמים שונים ומשונים - לרוב "הקטנת ראש" מצערת וחמורה - היינו חמישה מילואימניקים דתיים שהגיעו סביב בעיות הקשורות בהתנתקות ובדעותינו הימניות. אם ניתן לראות בזה מדגם מייצג גם ביחס לימי ראיונות אחרים הרי ש10% מכלל המשתמטים ממילואים הינם "חדשים" בתחום, אידיאליסטים של הצבא לשעבר ואידיאליסטים מפוכחים בהווה, שאלמלא פשעי שרון היו משרתים בכל מאודם עד עצם היום הזה, וזהו נתון מעניין. משמח? במצבנו נדמה לי שזו פשוט התרחשות מוכרחת. וייסגלס כבר גילה באוזנינו שמכתבי הסרבנים משמאל הם שהביאו את שרון לצאת במהלך ההתנתקות (ר' באתר "האומץ לסרב"). אולי רק סרבנות רחבת מימדים מימין (ודאי לא נגיע למספרים של אדוני הארץ שם – 629 חתומים על המכתב, ביניהם עשרות קצינים!) תוכל להטות לחיוב את הגה האונייה הטובעת שלנו.  



לאחר 4.5 שעות המתנה נכנסתי. אמרתי לקשל"חית שיכולים לשבץ אותי היכן שרוצים, אך מיד כשיש פינוי אני עוזב, לא משנה היכן אני מוצב באותה עת. גם אם אהיה ג'ובניק במעגל 500 אלך, הביתה או לסייע בהתנגדות לפינוי היישוב

2. לאחר 4.5 שעות המתנה נכנסתי. אמרתי לקשל"חית שיכולים לשבץ אותי היכן שרוצים, אך מיד כשיש פינוי אני עוזב, לא משנה היכן אני מוצב באותה עת. גם אם אהיה ג'ובניק במעגל 500 אלך, הביתה או לסייע בהתנגדות לפינוי היישוב (חובה מוסרית על האדם להיאבק בפשע מלחמה). מיד הקצינה גזרה את דיני, במהירות מרשימה - "אתה לא תציב לנו תנאים, אנחנו נשחרר אותך משירות מילואים". איחלתי לה שנה טובה ויצאתי. כשלעצמי אני סבור שכדאי מאד שכל חייל ישרת עם תנאים, כמו למשל שאיננו מבצע פקודות פושעות ובלתי מוסריות בעליל אשר דגל שחור מתנוסס מעליהן. החוק נועד לשמש פלטפורמה לערכים ורק במשטר פשיסטי ערך עליון מכל הוא החוק – והנה דווקא טענה זו האחרונה נשאו ונושאים אצלנו כל אבירי-פטפטני-שקרני-שרלטני הדמוקרטיה, בהתנתקות ולאחריה. הרובוטים בשטח שבים ואומרים: "הכנסת חוקקה חוק.." והסוף ידוע.

הבאים אחריי בתור וגם אלה לפניהם היו חולמים, ברובם, על פטור כזה, ובמהירות כזאת - חמש דקות לעומת ממוצע של רבע שעה לפחות לכל המרואיינים האחרים. כנראה שהפקודות של אלעזר שטרן ומפעיליו יורדות יפה עד לאחרונת הפקידות במערך הקליטה הצה"לי, והפוליטיקה חוגגת גם אצל הירוקים. לך ספר לגיבורי תל-חי למשל כי בשל התנגדותך לפינוי יישוב בארץ ישראל הושלכת מצבא ישראל, שהם יכלו רק לחלום על הקמתו, כמובן למטרת הגנה על יישובים כאלה.

אישית כאב לי מאד הנפנוף באחת מצה"ל, זה שאהבתי וחונכתי לאהוב עד למעלה ראש. אבל כעבור יום של התאוששות הכרתי כי הייתי נאמן למוסר שלי, לצו מצפוני, לא הסתרתי דבר ממפקדיי ולצערי המדינה שלי היא שהביאה אותי, ונוספים, למצב הזה. אני הלא סבור שפינוי יישוב יהודי בארץ ישראל בהקשר המדובר, הינו פשע אשר אין לאפשר אותו. האם אינני מסייע לצה"ל לבצע את טרנספר היהודים, כאשר על ראשי בוערת הכומתה ומדיי נשרפים עליי כחבילי זמורות, עת אני מניילן יפה-יפה מפות, אי-שם בחדר מבצעים נידח בקריה בת"א, נניח, ובטווח טיל קרקע-קרקע אחד יישובים עולים על מוקד פוליטיקה סהרורית ואכזרית בגב ההר? אני מסייע, אני במעגל 500. אינני יחיד זניח ונטול דעת במכונה כבירה, מנקודת מבטי אני ניצב בנקודה ארכימדית ביחס לנעשה במרכז המעגל, עליי ובגללי יקום או ייפול דבר, אני – וכל חייל אחר – נושא באחריות לכל שיארע בשל פעולותיי או העדר-פעולותיי, אף אם רק בעקיפין, לכאורה. משום צלם אלוהים שבי, צלם ציווי מוסריות לאין קץ, עליי "להגדיל ראש" ולהבין כי אני חלק מאורגניזם צה"ל, כביכול כולו מצוי בי ואני הקטן מצוי בכולו, ואם האורגניזם פועל אי-שם דבר אף אני פועל זאת.