המילואים האחרונים שלי

החליט מי שהחליט שאין בי עוד צורך.

ד"ר גבריאל לוי , י"ז בתשרי תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

במילואים האחרונים שלי הוצבתי לשמירות בכלא מגידו. בתדריך נאמר לנו, בין היתר, באופן הכי מפורש שבעולם, שגם אם האסירים הביטחוניים הממלאים את הכלא השיגו נשק חם והם יורים עלינו, למגדלי השמירה, אסור בשום פנים להשיב אש.


באחד הלילות, עלה במפתיע קצין בדרגת אל"מ למגדל השמירה שלי עם עוד שני קצינים כששאר הפמליה מחכה למטה. הקצין הציג עצמו כמפקד מחוז או משהו דומה לזה והחל מתחקר אותי
שאלנו, אם כך לשם מה ניתן לנו נשק? אז שאלנו... באחד הלילות, עלה במפתיע קצין בדרגת אל"מ למגדל השמירה שלי עם עוד שני קצינים כששאר הפמליה מחכה למטה. הקצין הציג עצמו כמפקד מחוז או משהו דומה לזה והחל מתחקר אותי: "מה שמך? מהיכן אתה בארץ? האם אתה נשוי? כמה ילדים" וכו'. אחרי הקדמה זו הוא עבר ל"תכל'ס".

- "נניח שיורים עליך מהמכלאה הזו, מה אתה עושה?".
 
- "זה תלוי", עניתי. "אם ניטרלו אותי או שאני עדיין יכול לעשות משהו ואם אני עדיין יכול לתפקד, ברור שאני מעביר לאוטומט ומרוקן את כל המחסניות שלי לעבר מקור האש המשוער".

- "רגע", שיסע אותי הקצין, "לא עברת תדריך"?

- "עברתי", עניתי לו, "אבל נדמה לי שלא שאלת על התדריך, אלא על מה שאעשה אם וכאשר".

- "כלומר, האם תפר את ההוראות ותפתח באש"? שאל הקצין בארשת פנים חמורה.
 
- "כן", עניתי.
 
- "ואתה מודע להשלכות של המעשה הזה"? שאל הקצין.

- "ראה נא", השבתי. אני כלכלן בהשכלתי. חישבתי ומצאתי שאם אקיים את הוראות התדריך, גדולים סיכויי להגיע לקבורה. לעומת זאת פתיחה באש עלולה לגרום לי לכמה שנות מאסר. על פי חישוביי, ההסתברות לצאת בחיים מבית סוהר גדולה באופן מובהק מההסתברות לצאת מקבר. אני הולך אפוא על ההסתברות הגדולה יותר...".
 
- הקצין השתתק לרגע, אחר התעשת ושאל: "האם אתה חושב שאתה חכם מכולם? האם אין לך שמץ אימון בפיקוד של צה"ל ובמפקדים שלך? אתה לא חושב שמישהו שקל ובדק והגיע למסקנות לפני שהוריד את הפקודות הללו"?


"אתה מצפה ממני שאהיה מוכן למות כדי לחסוך זיעה מדובר צה"ל? לא אדוני. יש לי אישה וילדים והם חשובים יותר מיובש מצחו של דובר צה"ל"
היססתי אם לענות, והקצין שהבחין בזאת כנראה, הוסיף: "אתה יכול לענות חופשי. חשוב לי לדעת מה אתה חושב ולא יאונה לך כל רע אם תענה בכנות".

 - "תודה", עניתי והוספתי: "אכן כן, אין לי שום אימון בפיקוד ובצבא. מעולם לא שמעתי על צבא המצווה על חייליו לעמוד כברווזים במטווח...".

- "אתה לא מבין" שיסע אותי הקצין. "אולי חיילים שלנו הוקפצו למכלאה שממנה יורים עליך ואם תירה תפגע בהם"?

 - "אמנם אינני שולף מהיר כמו במערבונים", עניתי, "אבל גם במהירות שלי אף חייל לא יספיק להגיע למכלאה. לדעתי השיקולים לאיסור התגובה הם אחרים לחלוטין".

- "כלומר"?

- "הבט. נניח שהאסירים השיגו נשק, ירו והרגו מילואימניק על מגדל שמירה. זה שווה כותרת קטנה בעמוד פנימי, ואת המחיר תשלם בעיקר משפחתו של אותו מסכן. לעומת זאת, אם המילואימניק ישיב אש וישכיב כמה מחבלים, יבואו לפה תוך זמן קצר כל רשתות הטלוויזיה העולמיות בגל פתוח ושידורים חיים. דובר צה"ל ישפוך הרבה זיעה כדי להסביר את ה"טבח" שביצע החייל וכו'".

"אתה מצפה ממני שאהיה מוכן למות כדי לחסוך זיעה מדובר צה"ל? לא אדוני. יש לי אישה וילדים והם חשובים יותר מיובש מצחו של דובר צה"ל".


אלו היו המילואים האחרונים שלי. זמן קצר אחר כך הודיעו לי שהגדוד שלי פוזר ואני משוחרר ממילואים. התברר שהגדוד אכן פוזר ושוחרר כיון שרובו היה מבוגר, אך אני הייתי בין הצעירים שבו
- "טוב, אני רואה שאתה אדם מבוגר שיודע מה הוא עושה ומבין את משמעות מעשיו" אמר הקצין. הוא סב על עקביו וירד מהמגדל עם מלוויו.

אלו היו המילואים האחרונים שלי. זמן קצר אחר כך הודיעו לי שהגדוד שלי פוזר ואני משוחרר ממילואים. התברר שהגדוד אכן פוזר ושוחרר כיון שרובו היה מבוגר, אך אני הייתי בין הצעירים שבו. לכאורה אפשר היה להעביר אותי לגדוד אחר, אבל החליט מי שהחליט שאין בי עוד צורך.