זה "סמול", חבר

יש לבחון האם "סמול" נכון, והאם ייקלט?

ד"ר גדי אשל , כ"ו בתשרי תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

במלחמת שיבת-ציון הנוכחית החל המושג "סמול" לציין את האויב שמבפנים, את האוטו-אנטישמי. זה החל כסלנג מחויך באינטרנט, אבל כמענה לצורך אמיתי. אבחנה בין האנטי-ציוני והאנטי-יהודי לבין ה"שמאל" המסורתי. הבידול נדרש, כי השימוש הפזרני וקל הדעת במושג "שמאל" הוא גם אינו אמת וגם מזיק. לא רק שהוא חוטא לאמת, אלא פועל כנבואה שמגשימה את עצמה: מנכֵּר את כלל ה"שמאל" ומפיל תמימים בשנאת חינם. כך, פזיזות בקריאת השם הופכת מטעות טקטית זניחה לשגיאה אסטרטגית. לכן, מכיוון שהתיקון הכרחי, ומכיוון שהמונח "סמול" כבר תפס גובה, יש לבחון האם הוא הפתרון הרצוי לזיהוי האוטו-אנטישמי.


במלחמת שיבת-ציון הנוכחית החל המושג "סמול" לציין את האויב שמבפנים, את האוטו-אנטישמי. זה החל כסלנג מחויך באינטרנט, אבל כמענה לצורך אמיתי
אז קודם כל שיהיה ברור המגרש: מדובר באנטישמיות הישנה והטובה, אלא שהפעם היא מתוצרת בית. מה שחז"ל קראו "מהרסייך ומחריבייך..". זה לא הקוריוז של נערים ניאו-נאצים מחבר העמים, אלא מחלה חסרת הפשר וחשוכת המרפא של האנושות מקדמא דנא. מחלה שכאשר היא פורצת בישראל, היא באה כפתולוגיה של שנאה עצמית. שנאת-ישראל על ידי ישראל. זה השורש וזו המהות. סימפטומים רבים היו למחלה לאורך הדורות, אך בישראל העכשווית (תרתי משמע) יש שגשוג מרשים גם בסימפטומים וגם בהעמדות-הפנים.

הסימפטומים הם פרצי שנאה ידועים וברורים: שנאת-ציונות (אנטי-ציונות), שנאת העם היהודי, שנאת חיילי צה"ל (כשעושים את משימתם היהודית האמיתית), שנאת המדינה היהודית, שנאת תלמידי חכמים, שנאת כתומים, שנאת חרדים, שנאת "מתנחלים", שנאת מאחזים, שנאת מגורשים, וכו'. וכיום, הכל סביב שנאת ארץ-ישראל (מאיסה בארץ חמדה).

העמדות פנים רבות לשנאה זו: למשל, הכחשת-שואה או מזעורה (ראה נורמן פינקלשטיין. ד"ר נווה גורדון "רק" מגנה סחיטת כספים מהגרמנים עקב השואה.... שולמית אלוני רוצה "רק" להוריד את משא השואה מהנוער, ישעיהו ליבוביץ רוצה "רק" להשוות את ה"יודו-נאצים", וכו' ). היתממות זו מאפיינת גם את שאר העמדות הפנים: "חקר" עלילות דם (פרופ' טואף מבר-אילן), פוסט-ציונות ("אני לא נגד היהודים, אלא רק נגד..."), הכחשת העם היהודי (נועם חומסקי וחסידיו), הערצת מרצחים ('ברגותי הוא כמו משה רבֵנו' - עו"ד שמאי ליבוביץ), "עם פלסטיני", "זכויות אדם" ("פלסטיני" כמובן), "שלטון החוק", "לחזק את המתונים", "קרבנות שלום", "תהליך השלום", "מורשת רבין", "רק פתרון מדיני", "שטחים", "איחוד משפחות", "הבעיה הדמוגרפית", "גדר, גדר", "לנגב חומוס ב...", "ללמוד את הקו הירוק" (יולי תמיר), "פוגרום כריתת עצי זית", וכו'.

מה הקשר בין כל אלו ל"שמאל"?


בעולם המערבי כיום מתארת החלוקה גם יחס לדת (הנוצרית) ולמערכת המשפט וללאומיות, כאשר "שמאל"=liberal בארה"ב. אך בישראל זו חלוקה חוטאת ומחטיאה, תרתי משמע
כידוע, החלוקה "ימין" מול "שמאל" מקורה בסידור הישיבה ב"אסיפה הלאומית" הצרפתית לאחר המהפכה. שם, בימין היציע ישבו המצדדים בשימור המלוכה, ובשמאל מגוון הדורשים שינויים רדיקליים בסדרי המשטר ובסדר החברתי. בהמשך, עברה חלוקה זו לציין קפיטליזם ושוק חופשי מול סוציאליזם וכלכלה מכוונת.

בעולם המערבי כיום מתארת החלוקה גם יחס לדת (הנוצרית) ולמערכת המשפט וללאומיות, כאשר "שמאל"=liberal בארה"ב. אך בישראל זו חלוקה חוטאת ומחטיאה, תרתי משמע. למה? כי אצלנו בשני צידי המשוואה הכל מעורבב. לא כל ה"ימין" הוא מדינה יהודית וארץ-ישראל, ולא כל ה"שמאל" הוא נגד. המבוכה נוכח המעשים עוד מגדילה את הבלבול מהמילים.

בצד הימני, מובילה את האנטי-ציוני והאנטי-יהודי האליטה השלטת. לכאורה, היא "ימין". ברוני התקשורת ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" ובטלוויזיה מקדמים את האג'נדה ה"פלסטינית. בעלי ההון הם אלו המממנים את ארגוני "השלום" למיניהם, ואת סידור העבודה שלהם בדה-לגיטימציה של המדינה היהודית ושל ההתיישבות (ראה 'הקרן החדשה לישראל'). באקדמיה, התפתח זן מיוחד של האשמת ישראל והיהודים בכל צרות העולם.

גם חבורת "קדימה" השלטת - חיבור נטול אידיאולוגיה (אליבא דשיטרית) ומבוסס ריק ושחת, היא לכאורה "ימין". גם לא כל "דתי" מחויב אוטומטית לשיבת-ציוֹן ולמדינה היהודית. להיפך, החרדי מסויג עקרונית ו'נטורי קרתא' (לפחות אלו שמדברים בשמם) דבקו באוטו-אנטישמיות הכי הזויה האפשרית: כזו שמהללת כל פיגוע התאבדות וכל תועבה של אחמדינג'אד.

וכל זה עדיין רק במגרש המילים. אבל כשמתחילים להתבונן במעשה, עולה הבלבול על כל דמיון פרוע. מקאמפ-דיוויד של בגין ועד בגידת שרון נחרב היישוב היהודי בארץ ישראל בצהלולי "ימין", "ברגישות ובנחישות" (בטמטום ובאכזריות). להמחיש את מאמר חז"ל: "כל שמעשיו הפוכים למילותיו...".

אך אם התיוג השגוי כאילו כל ה"ימין" הוא "פרו-ציון" אינו בהכרח מזיק, הכללה כאילו כל ה"שמאל" הציוני-סוציאליסטי הוא אויב מלכתחילה מזיקה גם מזיקה. למה? כי שורשו של השמאל הציוני הוא שיבת-ציון, גאולת הארץ - כל הארץ ועבודה עברית. בניגוד לבונדיסטים, לקומוניסטים ולטרוצקיסטים למיניהם שפנו להתנתקות מהיהדות. אצל א.ד. גורדון, חלוצי העלייה השנייה ומייסדי "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" היו כל אלו בלתי נפרדים.

את תוכנית אוגנדה יירטו בקונגרס הציוני השישי ב-1903 פועלי ציון מרוסיה. טרומפלדור, טבנקין, גלילי, אלתרמן, משה שמיר וברל כצנלסון היו 'שמאל', וגם 'התנועה לארץ ישראל השלמה' (ממחוללי הליכוד). והאם חמשת ה-'מ'-ים של ז'בוטינסקי הם "ימין"? נכון שב"שמאל" הישן הייתה מפ"ם והייתה הסגידה ההזויה ל"שמש העמים" ולמדינה דו-לאומית, אך הבסיס לאלו היה האידיאה הסוציאליסטית, וה'חיידר' היה מובן מאליו.


אך אם התיוג השגוי כאילו כל ה"ימין" הוא "פרו-ציון" אינו בהכרח מזיק, הכללה כאילו כל ה"שמאל" הציוני-סוציאליסטי הוא אויב מלכתחילה מזיקה גם מזיקה
ואין לשכוח גם שהדאגה לצדק חברתי, לקהילה ולנחלה לכל בתורת ישראל היא המקור להוגי הסוציאליזם (שהיו יהודים, מן הסתם), ולנהיית היהודים אחריו.

זה ממש לא ה"סמול" הנוכחי שכל קיומו ומהותו זה הכחדת המדינה היהודית והקמת פלסטין "חופשית" על חורבותיה.

יתרה מזאת: גם אם מוצא הפוסט-ציוני הנוכחי מה"שמאל", אין זה עושה את ה"שמאל" אוטו-אנטישמי מיסודו. הרי לפני 200 שנה כולנו היינו "חרדים", האם משום כך נקרא ל"רפורמים" "חרדים"? האם רציני לטעון שכל נוצרי באשר הוא, גם אם הוא חסיד אומות העולם, נוצרי-ציוני ופילושמי מושבע הוא אויב? האם מוטציה מה"שמאל" מוכיחה שהמרת הדת הייתה מובנית בכל המחנה הסוציאליסטי מלכתחילה?

מי מעוניין בזיהוי של ה"שמאל" עם האנטי-ציוני והאוטו-אנטישמי? ובכן, בנוסף לכוהני ה"סמול", ברור שזו אג'נדה של התשקורת הישראליסטית. זה מאפשר לתייג את כל ה"ימין" כ"ימין קיצוני" ואת כל ה"שמאל" כ"סמול", וגם לנפנף ב"סימטריה": כאילו, אם אתה "שמאל" אז אתה מחויב לטיהור "הגדה המערבית" מיהודים, גם מתוך "סימטריה": יש צד א' שרוצה למחוק את ישראל ויש צד ב' שרוצה בחיים, אך אלו ואלו לגיטימיים. כמו שלגוף יש יד ימין ויד שמאל...

ובכן, לאחר שברור שהתופעה מחייבת שם ייחודי ואין לערבה ב"שמאל", יש לבחון האם "סמול" נכון, והאם ייקלט? ובכן, ל"סמול" כבר יש קבלות: הוא כבר נכנס לשפה הווירטואלית, תוך שזהות ההיגוי מקלה על עיכולו ומשדרת כעין רצף היסטורי.

זאת ועוד. לכיתוב "סמול" ארבעה יתרונות נוספים:

א.     "סמול" מוחה כנגד ההונאה שבכאילו-סימטריה: "שמאל" מול ימין".


ובכן, לאחר שברור שהתופעה מחייבת שם ייחודי ואין לערבה ב"שמאל", יש לבחון האם "סמול" נכון, והאם ייקלט? ובכן, ל"סמול" כבר יש קבלות
ב.
      החידוד ההומוריסטי שב-small, מרמז על מיעוט קטן שיושב חזק על ברזי התקשורת הישראליסטית, ושוטף משם את התודעה.

ג.       בעצם הכיתוב השונה יש קריאה: שים לב, מלכודת. לא סתם נכתב כאן "שמאל".

ד.      שנאת ישראל התהומית וחשוכת המרפא רמוזה ב"סמאל" (למחפשי פרפראות).

ברור שהחלוקה "שמאל" ו"ימין" קנתה לה שליטה בישראל, וכבר עשתה שמות. ברור שלא קל להשיק מושג חדש, וברור שהניסיון לתקן ייתקל בהתנגדות התקשורת הישראליסטית, אך החדשות הטובות הן שהתיוג "שמאל" אינו גזירה משמים ושאם התיקון "'סמול" יתפוס, יש סיכוי לשידוד מערכות בישראל: גם ב"ימין" (המסורתי) וגם ב"שמאל" האמיתי.