כשל הזוגיות של נח

כיצד הוחמצה ההזדמנות האלוקית אחרי המבול הנורא?

הסופר הרב יוסף אליהו , כ"ו בתשרי תשס"ח

מובא בחז"ל שאדם הראשון שאל את הקב"ה: מתי יצא העולם מקללתו? השיב לו ה': כשייוולד בן מהול כמותך (זהר א', נח:). דהיינו: שיהא בגופו אות אלוקי למעלתו הגדולה. נֹח, מסרו רבותינו, נולד מהול (שוחר טוב ט', ז'). היה בו הכוח לגאול את העולם מקללת החטא הקדום, ולהשיבו לטהרתו הראשונית.


אחרי המבול, היו נֹח ובניו אמורים להתחיל עולם חדש, זך וטהור. השאלה הגדולה היא: במה נכשל נֹח? כיצד הוחמצה ההזדמנות האלוקית אחרי המבול הנורא?
אלא שנֹח לא הצליח להשפיע על בני דורו לתקן מעשיהם ודברי התוכחה שלו היו ללעג וקלס (סנהדרין ק"ח ע"ב; בראשית רבא ל', ז'). דור המבול דחה בבוז מאה ועשרים שנה רצופות של ניסיונות לתקנו, ובכך לא הותיר ברירה אחרת מלבד המבול הנורא.

אחרי המבול היו נֹח ובניו אמורים להתחיל עולם חדש, זך וטהור. השאלה הגדולה היא: במה נכשל נֹח? כיצד הוחמצה ההזדמנות האלוקית אחרי המבול הנורא? בתורה מסופר שקלקל ביין ונשתכר, אך יש להוסיף מה היה השורש העמוק לקלקול זה:

כשבישר ה' לנֹח על המבול, אמר לו: "והקֹמתי את בריתי אִתך, ובאת אל התֵּבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אִתך" (בראשית ו', י"ח), וכן בכניסה לתיבה נאמר: "ויבֹא נח ובניו ואשתו ונשי בניו" (שם ז', ז'). נח הופרד מאשתו, ובניו מנשותיהם. בשני המקומות מביא רש"י את דיוקו של רבי יוחנן: "מלמד שנאסרו בתשמיש המיטה" בכניסתם לתיבה (סנהדרין ק"ח:), ומדוע? "מפני שהעולם שרוי בצער" (רש"י שם). אין הכוונה רק ש"אין זה נאה" לנהוג דרך-ארץ באשתו כשהעולם בסבלו שהרי כעבור זמן קצר נמחה כל היקום, ובעצם לא נותר מי ש"יפּגע" מכך אלא ודאי שהכוונה עמוקה יותר: קירבה בין איש לאשתו היא גם תשקיף ליחסי הבורא והבריאה, וגם גורם משפיע על יחסים אלו.

וכל-שכן, יחסי הזוג הנעלה שבדור כנֹח ואשתו. אך כשמידת הדין מתוחה ואלוקים משמיד את הבריאה, מה מקום יש ליחסי איש ואשתו?! כשהסערה משתוללת והגזירה מתבצעת, אין ביחסים אלה לשקף את יחסי ה' והבריאה וגם לא להשפיע עליהם. והרי יחסי איש ואישה נבראו כדי שתהיה בארץ מקבילה ליחסי ה' והבריאה. זו גם הסיבה העמוקה שבימי צער לאומי (ט' באב, וכן בעת רעב - תענית י"א.) או כשמידת הדין מתוחה (יום הכִּיפורים) נאסרה הקרבה בין איש לאשתו.

ואכן, הגברים והנשים שבתיבה עמדו בגבורה בניסיון הגדול, עד כדי כך שהקרינו זאת גם על כל בעלי-החיים שבתיבה (סנהדרין ק"ח:), וכפי שהביא רש"י (לבראשית ח', א') שבזכות העמידה בניסיון זה פסק המבול. ומידה כנגד מידה היא: המבול בא על שהאדם ובעלי-החיים שימשו עם האסור להם (רש"י שם ו', י"ב), והוא פסק בזכות שצייתו לצו ה' גם במותר להם.

והנה תם המבול, וה' חנן את הארץ. הקשר המחודש שבין שמים וארץ ניכר מיד בקשר שבין הגברים והנשים היוצאים מן התיבה: "וידבר אלקים אל נֹח לאמור. צא מן התֵּבה אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך אִתך" (בראשית ח', ט"ו-ט"ז). רש"י מזדרז לדייק בפעם השלישית: "כאן התיר להם תשמיש המיטה". דהיינו: החיים חוזרים למסלולם, והקב"ה מורה באופן די מפורש היכן נעוץ תיקונו של העולם המתחדש. לא נאמר: 'צא מן התֵּבה ועשה חסד בעולם', למרות שגזר-דינו של דור המבול נחתם על הגזל (סנהדרין ק"ח.), אלא מה שצמוד ל"צא מן התֵּבה", הוא "אתה ואשתך" זהו התיקון השורשי לקלקול היסודי, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" שהאדם ובעלי החיים נזקקו לשאינם מינם (בראשית  ו', י"ב. ומה שאמרו שאבדו בגלל הפירוד שהיה בהם [רש"י לבראשית י"א, ט'] פירושו שאם היו באחדוּת הייתה זו עוצרת את גזר הדין שגרם גילוי העריות. הפירוד החברתי שבגזל רק הסיר מעליהם הגנה אפשרית זו).


העולם מצפה כעת שנֹּח ואשתו יצאו מן התיבה כשהם מאוחדים, ובזה יאחדו את הבריאה עם בוראה. אך למרבה הפלא הדבר לא קרה
כעת, יש להשיב את יחסי "משפיע" ו"מקבל" לתקנם: ה' יוריד שפע שהבריות יכולים לעמוד בו. השמים יורידו גשם בעוצמה שתחייה את הארץ ולא תמחה אותה (בראשית ז', כ"ג), ועל החזרת עולם זו לתקנו יְנצחו האיש והאישה באמצעות היחסים התקינים שביניהם.

העולם מצפה כעת שנֹּח ואשתו יצאו מן התיבה כשהם מאוחדים, ובזה יאחדו את הבריאה עם בוראה. אך למרבה הפלא הדבר לא קרה. במקום ניסוח, כמו: "ויֵּצא נֹח ואשתו" לו היינו מצפים,  נאמר בתורה: "ויֵּצא נֹח ובניו ואשתו ונשי בניו אִתו" (בראשית ח', י"ח. שוב יש פירוד בין "המשפיע" ו"המקבל". ונראה לומר על סמך דברי חז"ל שבפירוד זה של "נֹח" מ"אשתו" ביציאה מהתיבה נעוץ שורש כישלונו של נֹח בתיקון האנושות.

ה"זוהר" הקדוש כותב (א', ע"ג.) שלא לחינם הזדרז נֹח ונטע דווקא גפן. כי בהיותו צדיק יסוד עולם (שוחר טוב ל"ד, א') הבין את שורש חטאו של אדם הראשון, ורצה לתקן את חטא עץ הדעת ש"גפן היה" (לדעת ר"מ, סנה' ע. וכן תרגם יונתן את "ויטע כרם": "מצא גפן שהִמשיכהּ נהר מגן-עדן, וּנְטעהּ לְכרם"), אלא שהיין "שִׁכרו" והוא קלקל. נראה לומר, לפחות לדרגת הבנתנו, שנֹּח נכשל מפני ששגג באותה טעות בה נכשל אדם-הראשון. נֹח סבר שעיקר החטא היה באכילה האסורה מן העץ. וכעת, אחרי שנה שלימה של התגברות כארי בתיבה, בה עלה ונתקדש כשעמד בציווי ופרש מאשתו, היה נראה לו שיצליח לתקן טוב יותר כשיהיה ללא אישה.

לכן, הוא יצא מן התיבה מתוך מחשבה שלא לחדש את הקשר עם אשתו (לפחות) עד שיתוקן חטא אדם הראשון כנרמז ב"ויֵּצא נֹח ובניו ואשתו...". אך לא ידע נֹח הצדיק שפירוד זה הוא-הוא שורש חטא אדם הראשון. ה"נחש הקדמוני" ניצל את הרגע בו האדם ואשתו לא יהיו יחד בשלמות, וכך הצליח לפתות את הבריאה, ולהתנתק מבוראה. העובדה שאדם וחוה לא עמדו יחדיו נגד "הנחש" היא שורש החטא, בעוד שהאכילה מן העץ הייתה כבר תוצאה בלתי נמנעת של הכישלון הזוגי.

ניתן אף להוסיף ולסנגר על נֹח: כשיצא מן התיבה הוא חש ברוחו הגדולה שהבריאה עצמה לא שבה לקשר מושלם עם ה', וכדברי הספורנו (לבראשית ח', כ"ב) שגם בתום המבול נותרו בטבע העולם שאריות של קללה. ודאי הוא גם שם לב שהשכינה מופיעה אליו כעת בשם "אלוקים" ("וידבר אלקים אל נֹח... צא מן התֵּבה אתה ואשתך", מידת הדין), בניגוד לשם הוי"ה, מידת הרחמים, שנגלה אליו בכניסה לתיבה: "ויאמר ה' לנֹח, בֹא אתה וכל ביתך אל התֵבה" (בראשית ז', א').


ניתן אף להוסיף ולסנגר על נֹח: כשיצא מן התיבה הוא חש ברוחו הגדולה שהבריאה עצמה לא שבה לקשר מושלם עם ה', וכדברי הספורנו (לבראשית ח', כ"ב) שגם בתום המבול נותרו בטבע העולם שאריות של קללה
נֹח רצה אפוא להתמזג עם הנהגה זו של ה', וחשב כך: הלא האישה מייצגת את הבריאה, ואם הבורא לא חידש את הקשר עם הבריאה באופן מלא, גם אני לא אחדש את הקשר המלא עם אשתי עד לתיקון החטא הקדמון. הוא לא ידע שקשר מלא עם האישה הוא-הוא תיקון החטא.  בכוחה של ברית זו לחדש את הקשר המושלם שבין הבורא והבריאה ובין שמים וארץ, וחידוש הקשר מוטל על האדם שקלקל.

רמז לרפיונו של נֹח בנקודה זו מופיע ברש"י בהמשך הפרשה (שם ט', ט'): "שהיה נֹח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד". נראה שהיסוס זה הטביע צלקת בעולם המתחדש, כי גם כשכבר רצה נֹח בן נוסף, רביעי, לא זכה לכך והתקיים בו: "ודודי חמק עבר" (שיר השירים ה', ה').

בדברים אלו יש לקח חשוב לצעירי-הדור, אלה הרוצים לעשות מעשים נפלאים ותיקונים גדולים למען עם ישראל, תורתו וארצו, ובעזרת ה' כשיסיימו לתרום ולהתעלות יתחתנו. ואין אותו בחור או בחורה מלא אידיאלים עליונים יודע שכל עוד אינו מאוחד עם בן-זוגו לא ישכיל ולא יצליח בכל אשר יפנה. סופו יהיה חס וחלילה כנֹח שבמקום הברכה שבאה לעולם עם לידתו (שהארץ חדלה להוציא קוצים במקום חיטים, ועוד - רש"י שם ה', כ"ט), הביא בסופו של דבר קללה לעולם, וייסורים למיליוני בני חם, הכושים, שקולר העבדות עליהם עד היום כתוצאה מקללתו. וסימן גדול לדבר: המילה הראשונה שציטטה התורה מפי נֹח היא קללה: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט', כ"ה).

מה גרם לכל זאת? חוסר ההבנה שהתיקון הזוגי (כן, הגשמי הזה) הוא הבסיס לתיקון הרוחני של העולם-הזה. כשל רעיוני זה גרם לו להחמיץ את תיקון העולם, ובנו, מעשה-ידיו, הפך לו לרועץ לקללה, ונעשה עבד לעולם-הזה שכה רצה לתקן.