הכתומים ו"ישראל החופשית"

הסירוב למלא פקודה פושעת הוא אקט של אמירה ערכית.

מרק לוגובסקוי , י' בחשון תשס"ח

מרק לוגובסקוי
מרק לוגובסקוי
ערוץ 7

שוב ושוב מתעוררים במקומותינו הוויכוחים הבלתי נגמרים בעד ונגד מה שקרוי "סירוב פקודה", בהקשר של גירוש תושבים והריסת יישובים יהודיים בשטחי יש"ע. לכאורה, התשובה היא חד-משמעית: הפקודה לגרש בכוח, מסיבות פוליטיות, אזרחים נאמנים מהבתים החוקיים שלהם כדי למסור את השטח שעליו הם עומדים לאויבי המדינה, יש בה עיוות מוסרי (שלא לדבר על נזק עצום שנגרם במישרין למדינה ולבטחונה כתוצאה מביצועה).


הפקודה לגרש בכוח, מסיבות פוליטיות, אזרחים נאמנים מהבתים החוקיים שלהם כדי למסור את השטח שעליו הם עומדים לאויבי המדינה, יש בה עיוות מוסרי
עיוות זה דוקר את העין ומקומם את הלב של כל אדם שהעין שלו אינה עיוורת וליבו אינו אטום או מושחת, ובמיוחד העין והלב של חייל שיודע לשם מה הוא התגייס ל"צבא ההגנה לישראל" ועוד זוכר על מי הוא נשבע להגן כשהתגייס. אבל עובדה ידועה היא שנמצאים במקומותינו מספיק אנשים טובים וישרים, שלאיש אין ספק בדבר טוהר כוונותיהם ומסירותם לעם ישראל וארץ-ישראל, אשר מתנגדים בתוקף לסירוב למלא פקודות פושעות אלה או לפחות לסירוב ממוסד והמוני. אנשים אלה מביאים טיעונים רבים, כאשר בסופו של דבר הטיעון העיקרי מדבר על כך שהסירוב יפורר את אחדות הצבא והחברה הישראלית, ונזקו יהיה גדול מתועלתו. המשפט המנצח בו מסכמים חסידי הגישה הזאת את עמדתם הוא: "ומה נעשה אם שמאלנים יגידו שהם מסרבים לשרת ביש"ע ולשמור על התנחלויות?".

נעזוב לרגע את ההתחשבנות הנדושה על האחוזים: כמה מהחיילים הקרביים שמשרתים ביש"ע מצביעים ליכוד וימינה, כמה עבודה, מר"צ ושמאלה, וכמה בכלל מהחיילים הקרביים בארץ באים מכפר-שמריהו וכמה מקרית-ארבע. פשוט כל אלה הם טיעונים טכניים בעיקרם, בעוד שהאמת היא שמדובר כאן בבירור עקרוני שסוגיית הסירוב היא רק חלק ממנו.

קודם-כל, אם לבחון את הטיעון של "ומה אם שמאלנים יסרבו לשרת ביש"ע", רואים שהוא מבוסס על הנחת יסוד אחת מאוד פשוטה שניתן לסכם אותה במלים הבאות: יש בארץ הרבה אנשים, נקרא להם לצורך העניין "שמאלנים", שסבורים שמדינת ישראל צריכה לסגת משטחי יש"ע ושאין הצדקה לשלטון ישראלי ולקיומם של יישובים ישראליים בשטחים האלה. ולכן, לאלה מהם שכן משרתים בצבא יש גם התנגדות (אפילו אם הם לא מיישמים אותה באופן מעשי) לשרת שם. אין ספק שכרגע זוהי אכן המציאות. הבעיה של הגישה שוללת הסירוב היא שבאופן אינסטינקטיבי היא רואה את המצב הנתון הזה כמצב קבוע שאין אפשרות לשנותו, וצריך פשוט להתחשב בו. 
 
במילים אחרות, כאן מבוטא הכשל התודעתי העמוק של "הציבור הכתום". הציבור הזה רואה את עצמו באופן קבוע כמיעוט, ולא רואה את עצמו בתור "העם". הרי אם נניח שכל העם הוא "כתום", הרי שהשאלה "מה לעשות עם הסרבנים השמאלנים" נעלמת מעצמה, פשוט כי היא לא רלוונטית. אותם אנשים שמתנגדים לשהות הישראלית ביש"ע הם כה מעטים וכה רחוקים מהקונצנזוס שאין כל צורך להתחשב בהם.


במילים אחרות, כאן מבוטא הכשל התודעתי העמוק של "הציבור הכתום". הציבור הזה רואה את עצמו באופן קבוע כמיעוט, ולא רואה את עצמו בתור "העם"
מאידך, הצורך בסרבנות מן הימין נעלם מהסיבה הפשוטה שאיש לא מעלה בדעתו לתת לצבא ולמשטרה פקודה לפנות יישובים יהודיים. וזאת צריכה להיות המטרה האמיתית, להגיע למצב הזה שבו הערכים ה"כתומים" שהם הערכים האמיתיים של עם ישראל יהיו הקונצנזוס. הרי אין שום ספק שבסופו של דבר סרבנות או לא סרבנות, מרי אזרחי או לא מרי אזרחי, מה שרוב העם ירצה הוא מה שיהיה.

אם תושבי "מדינת גוש דן" ירצו יישובים ביש"ע – יהיו יישובים ביש"ע, לא ירצו – לא יהיו. יותר מזה, בשביל להחריב את מפעל ההתיישבות ביש"ע לא צריך אפילו שהעם יהיה נגדו, מספיק שרוב העם יהיה אדיש, לא ירגיש שום בעיה ערכית או מוסרית עם צעד כזה, ובכך יתמוך בו פסיבית (לא קשה לראות שזה בדיוק המצב השורר כיום). אין שום טעם לנסות לעשות "החלפות" עם השמאל. אתם תסכימו לשמור על התנחלויות ואנחנו נסכים לפנות אותן, כי בסוף אם רובו המוחלט של העם לא יהיה "כתום", לא יהיו התנחלויות כלל, ובסופו של דבר כנראה המדינה עצמה תחדל מלהתקיים. במצב כזה, באופן לוגי פשוט, אם נלך בדרכם של אותם "מתנגדי סירוב", הרי ששום שמאלנים לא יצטרכו לשמור על שום התנחלויות, פשוט כי הכתומים עצמם תוך מילוי חרוץ של הפקודות שהם יקבלו, יפרקו במו-ידיהם ב"שמחה ובששון" את כל ההתנחלויות. בגוש קטיף "זכינו" לראות את התהליך הזה בשידור חי.

ואכן, יש לא מעטים שמתנגדים לסירוב, אבל תומכים בחום, בהסברה ובשכנוע העם במטרה להגיע לאותו מצב אידילי מתוך טענה שזכותו של כל אחד לנסות לשכנע את העם בצדקתו, ואז בעצם להגיע לשלטון ולהיות זה שנותן את ההוראות, אך עד אז חובתו "לשחק לפי הכללים".

האנשים האלה מפספסים את הפן העמוק והערכי של הסירוב, ובטענות שלהם-עצמם שוללים מעצמם את האפשרות אי-פעם אכן לרכוש את לב רוב העם ולהפוך להיות הקונצנזוס. זאת משום שבמעשיהם הם מביעים לא רק הכרה מעשית בכך שהשמאל הוא השולט, אלא, וזה הרבה יותר חמור, מביעים הכרה ערכית ומוסרית בשמאל.

דוגמא טובה להמחיש את הנקודה הזאת היא מאמר שהתפרסם על ידי הרב יובל שרלו באתר YNET בשיא תקופת הפולמוס סביב סרבני "דוכיפת" בחברון. הרב עצמו קונן, במאמרים רבים שהוא כתב, על משבר הערכים בחברה הישראלית ועל כך שמשבר הערכים הזה הוביל לגירוש מגוש קטיף. והנה, באותו מאמר שלו בנושא כתב שכל סירוב של חיילים "כתומים" להשתתף בפינוי יישובים הוא פסול ואף "לא מצפוני", משום שאם החיילים השמאלנים משרתים ביש"ע בניגוד לדעות שלהם הרי שזוהי חובתם המוסרית של החיילים ה"כתומים" לבצע גם הם את משימתם, למרות שהיא מנוגדת לדעתם.

במילים אחרות, הרב שרלו מציב את ההגנה על השלטון הישראלי והיישובים הישראליים ביש"ע מצד אחד, ואת הגירוש של אותם מתיישבים ומסירת חלקי הארץ מצד שני, משני האגפים של משוואה ערכית אחת. הוא מלכתחילה מודה ששתי הדעות הן מבחינה ערכית זהות ולגיטימיות באותה מידה. ומכאן השאלה זועקת: איך בדיוק מתכוון כבוד הרב, ואיתו האנשים התומכים בדרכו, להטות את לב העם לערכים שבהם הוא מאמין, אם הוא עצמו מראש מודה שהערכים האלה הם רק אופציה אחת מתוך כמה, כאשר האופציה המנוגדת לה היא לגיטימית בדיוק באותה מידה?! הרי בזה הוא מראה לכל העם שהוא בעצמו לא באמת מאמין בערכים האלה.

השורה התחתונה של כל הדיון היא פשוטה: הסירוב למלא פקודה פושעת הוא קודם-כל אקט של אמירה ערכית חד-משמעית. זאת פעולה שלא באה ממקום של "קשה לי אישית עם הפקודה הזאת", אלא ממקום של "הפקודה הזאת היא לא-מוסרית, לכן אני לא ממלא אותה וקורא לכולם לבוא אחריי". ואמירה ערכית ברורה היא הבסיס לכל הסברה וכל שכנוע, משום שזה מראה לכולם שאתה בעצמך אכן בטוח בדברים שאתה אומר, ורק אם אתה עצמך בטוח בזה מישהו אחר יהיה מוכן להקשיב לך ברצינות. לעומת זאת, ברגע שאתה עצמך, במעשיך או באי-מעשיך, נותן לגיטימציה ערכית לערכים המנוגדים לשלך הרי שאיבדת את התקווה אי-פעם להנחיל את ערכיך לעם כולו.


לעומת זאת, מי שמבצע את הפקודות האלה נותן בזה הכשר להן ולערכים העומדים מאחוריהן, וממצב את מעמדו כעבד נרצע של מי שנותן אותן
במילים אחרות, הסירוב למלא פקודות פושעות הוא פעולה שמתבצעת רק על ידי מי שרואה את עצמו כנציג אמיתי של העם ושל ערכיו. ולכן, בתור זה שדעותיו ראויות להיות בקונצנזוס, ומתוך זה הוא נוהג כמי שרואה את עצמו בתור הקונצנזוס. לעומת זאת, מי שמבצע את הפקודות האלה נותן בזה הכשר להן ולערכים העומדים מאחוריהן, וממצב את מעמדו כעבד נרצע של מי שנותן אותן. 

לכן, אם נחזור לשאלה שממנה התחלנו, "ומה נעשה אם שמאלנים לא ישרתו ביש"ע?", אזי התשובה על השאלה הזו צריכה להיות מאוד פשוטה: שטחי יש"ע הם חלק בלתי-נפרד מהמדינה, על כל אזרח שמשרת בצבא חלה החובה להגן עליהם כמו על כל שטח אחר. לכן, גירוש המתיישבים משם בכוח הוא פשע שצריך לסרב לבצע אותו, ולעומת זאת סירוב להגן על השטח הזה הוא פשוט השתמטות מהגנת המדינה, ובתור שכזה הוא מן הסתם לא-לגיטימי. זהו. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. כל אמירה אחרת, אם היא לא חד-משמעית, רק שומטת את הקרקע מתחת לרגליים שלנו.

לסיכום, כדאי להזכיר דוגמא אחת מההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה שלדעתי יש מה ללמוד ממנה. כאשר צרפת של משטר וישי בראשותו של פטן חתמה על ההסכמים עם גרמניה הנאצית, דה-גול נמלט לבריטניה והקים את "צרפת החופשית" והצהיר שמשטר וישי בוגד בצרפת שהוא לא מכיר בו ויילחם למען שחרור צרפת.

דה-גול ואנשיו היו מודעים היטב לעובדה שהרוב המוחלט של העם הצרפתי תמך במשטר וישי, או לפחות לא התנגד לו, ובכך תמך בו פסיבית. בכל מקרה, לא הייתה בצרפת באותו זמן תמיכה המונית ואקטיבית ב"צרפת החופשית" ומלחמתה (בכלל, אחד העמים ששיתפו פעולה בצורה הרבה ביותר עם הנאצים והתנגדו להם בצורה החלשה ביותר היו הצרפתים). העובדה הזאת, הפלא ופלא, לא הפריעה לדה-גול.

הוא ואנשיו ראו את עצמם כמייצגיו האמיתיים של העם הצרפתי והמדינה הצרפתית. וזאת משום שהם נלחמו למען ערכיו האמיתיים של העם, בין אם זה הערכים הלאומיים של גאווה לאומית צרפתית שנרמסה בעקבות הכיבוש הגרמני ובין אם זה הערכים האוניברסליים של חירות, שיוויון ואחווה אשר המשטר הנאצי, ואיתו ממשלת צרפת הרשמית, היה האנטיתזה האולטימטיבית שלהם.

כמובן, צרפת אז, וישראל היום, נמצאות בתנאים מאוד שונים ואי-אפשר להקיש מדרכי המאבק של דה-גול לדרכי המאבק כיום. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: אם אתה רוצה לסחוף את העם אחריך, אתה צריך קודם כל לראות את עצמך כראוי לכך, ולהראות את זה במעשים ובין השאר בסירוב לבצע פקודות פושעות.