יום הזעם הקדוש

הבחירה הלגיטימית בזעם והתבדלות הייתה טעות של השמאל

אורי אליצור , ט"ז בחשון תשס"ח

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

אני לא כועס ולא מתלונן על זה שהאופי והצביון של יום הזיכרון לרצח רבין מעוצב בידי אנשי השמאל. אני חושב שזה אנושי וצודק. נכון שפורמאלית כאילו מדובר ביום ממלכתי, רשמי, ואי-פוליטי שמעוגן בחוק וכולי, אבל החיים יותר חזקים וגם יותר צודקים מהפורמאלי. רבין היה איש פוליטי מובהק והרצח היה רצח פוליטי מובהק, ואי אפשר לקחת מיום הזיכרון את הפוליטיות שלו. השמאל הפוליטי הוא המחנה של הנרצח, היריות כוונו באופן מטפורי אל כל המחנה הזה, ולכן זה ברור וצודק שביום הזיכרון רשות הדיבור העיקרית תינתן למחנה הפוליטי הזה.


השמאל הפוליטי הוא המחנה של הנרצח, היריות כוונו באופן מטפורי אל כל המחנה הזה, ולכן זה ברור וצודק שביום הזיכרון רשות הדיבור העיקרית תינתן למחנה הפוליטי הזה
אני לא יודע מיהם עשרת השמאלנים שהם נותני הטון, קובעי הטעם ומעצבי האופי הציבורי. אני חושב שגם הם עצמם לא יודעים שהם אלה, אבל יש מן הסתם עשרה, עשרים או חמישים אנשים כאלה שמכוונים את הזרם, וכל היתר נסחפים ונגרפים בו ברצון או שלא ברצון.

ה"צדיקים הנסתרים" האלה של מחנה השמאל, עשרים נותני הטון, היו יכולים לבחור אחת משתי אפשרויות לגיטימיות: אפשר היה לעשות אותו יום של עצב חגיגי ממלכתי - טקסי, משהו כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל שבו כל החברה הישראלית משלבת ידיים בהחלטה נחושה שלעולם לא עוד אלימות פוליטית. והאפשרות השנייה הייתה להפיק את יום הזעם הקדוש. לטפח בו את תחושת ההתבדלות והכעס, ולעשות ממנו הון פוליטי. עשרים או שלושים חברי מועצת גדולי השמאל בחרו באפשרות השנייה.

של השמאל, בצדק

וזו הייתה בחירה לגיטימית. אותי אישית זה מאכזב ולפעמים אפילו מרגיז, אבל לא בצדק. הרוצח בא מהמחנה שלי. אני לא שלחתי אותו והוא לא מייצג אותי בשום אופן, אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. הוא יצא מהמחנה שלי. והנרצח היה מראשי מחנה השמאל. אז הצדק איתם, והבחירה שלהם להפיק מהיום הזה רווח פוליטי, היא לגיטימית. אבל, חברים ממחנה השמאל, גם בין שתי אפשרויות לגיטימיות צריך לבחור. אי אפשר גם וגם. זה היום שלכם, ואם בחרתם לעשות ממנו הון פוליטי זה בסדר, אני מכבד את זה. אבל אתם לא יכולים להכריח אותי להשתתף.


אני בחוץ. לא משחק על הבמה שלכם, ובטח לא בתפקיד שקבע לי הבמאי שלכם. אני לא מופיע בתפקיד הנאשם שמכה על חטא ומודה ועוזב, וגם לא בתפקיד הנאשם שכופר באשמה בעיניים נוצצות
אני בחוץ. לא משחק על הבמה שלכם, ובטח לא בתפקיד שקבע לי הבמאי שלכם. אני לא מופיע בתפקיד הנאשם שמכה על חטא ומודה ועוזב, וגם לא בתפקיד הנאשם שכופר באשמה בעיניים נוצצות. אני בכלל לא שם. אני שומר על זכות השתיקה. כל שנה כשזה מגיע, אני מכופף קצת את הראש (ופה ושם בחברת מכופפי ראש אחרים אני שומע את הבדיחות החדשות על רבין, ובמיוחד על לאה), ומחכה שהסערה תעבור. אלה הם חיי בחודש חשוון פינת נובמבר, ובאמת שלא באתי להתבכיין אלא רק לספר.

אבל נדמה לי שהשנה התברר שלא רק בגללי הבחירה באופציית יום הזעם הייתה לא חכמה. לא רק אני בחוץ, אלא גם הדור הצעיר בחוץ. הסקרים המדהימים, המזעזעים, והמחייבים חשבון נפש נוקב שעשו השנה בפרומו רבין גילו שגילאי השלושים מינוס, אלה שצעירים יותר מנוער הנרות האבוד כשלעצמו, לא קלטו את הזעם הקדוש. הם לא יודעים הרבה על רבין, והם לא מוכנים להישבע שיגאל עמיר (המתועב, המבחיל, המפלצתי וכו') לנצח נצחים לא ישוחרר. הם מתייחסים אליו, אל יגאל עמיר, כאילו הוא היה אדם.

לא עובר לדור הבא

קראתי את תגובות הזעזוע של חברי הכנסת על דלות הידע ודלות התחושה של הנוער, ולא נדבקתי בזעזוע. לא מדובר בפער דורות אלא בסך - הכל בפער גילים. בשביל חבר כנסת בן 50 או 60, שתיים עשרה שנה הן זמן קצר מאוד, כמעט רגע. לנער בן 15 זה נצח. אירוע שקרה לפני שתיים - עשרה שנה הוא בעיניו סיפור מההיסטוריה שמקוטלג יחד עם בר - כוכבא והמכבים. גם לצעיר בשנות העשרים שלו, שתיים - עשרה שנה הן פרק זמן ענקי. הוא לא יכול להתרגש או לזעום בגלל משהו שקרה כשהיה ילד בן 10. אין מה לעשות נגד זה ואין מה לבכות על זה,  זו הביולוגיה.


אי אפשר להנחיל את הזעם הקדוש לדור הבא. גם השנאה לא עוברת את המסך. ערכים אפשר, תובנות אפשר ולקחים אפשר, אבל רגשות לא עוברים טוב ובטח לא רגשות שליליים ומיצי מרה
אי אפשר להנחיל את הזעם הקדוש לדור הבא. גם השנאה לא עוברת את המסך. ערכים אפשר, תובנות אפשר ולקחים אפשר, אבל רגשות לא עוברים טוב ובטח לא רגשות שליליים ומיצי מרה. השנה זה פתאום היה בולט לעין, אבל בתת הזרמים זה כנראה כבר הורגש מזמן ויום רבין איבד משנה לשנה את הצבעים שלו, ונעשה אפור ונמוך יותר ויותר. יום הזעם הקדוש הפך להיות יום השנאה הקדושה, ובסוף ירד לקומת יום הגועל הקדוש: מציצים לתוך הרחם של לריסה טרימבובלר, נגעלים פומבית מהעובדה שלאסיר עמיר יש צרכים ובקשות, "מורחים" על חמישה עמודים ראיון עם האח הקטן, ובסוף לא שוכחים להזדעזע מהעובדה שאדם כזה מקבל במה. זה נשמע מגוחך, צבוע וירוד.

אולי הבחירה הלגיטימית בזעם והתבדלות הייתה טעות מבחינתו של השמאל עצמו?