ללא חזון אין עתיד

מחנה גדול של ימניים לאומיים הוא חסר בית וייצוג.

עו"ד אליקים העצני , ט"ז בחשון תשס"ח

צילום: Flash 90

פניני הלשון הנושרים מפיה של ציפי לבני כאשר היא מדברת על זוועות, כמו: "תהליך השלום" או "המדינה הפלסטינית" מקוממות. היא מסוגלת, למשל, לדבר על "היום ההיסטורי" שיפציע כאשר תקום המדינה הפלסטינית, ובקונדוליסה רייס המזוהה כל כולה עם העניין הפלסטיני היא רואה "ידידה קרובה". ועם מי היא מתייעצת לקראת העקידה באנאפוליס? אמור לי מי יועציך, ואגיד לך מי אתה: עם אדריכלי האסונות הלאומיים לדורותיהם - נמרוד נוביק, גלעד שר ועודד עירן.


לתופעה כזאת של הולכה לקראת פורענות ככלה לחופתה קוראים מאזוכיזם. אדם עומד משתאה, כמו למראה מוכת ירח המהלכת על גג בגובה מסחרר, עיניה עצומות ועל פניה הבעה של אושר עילאי, חסר מובן ופשר
בן כספית, משורר חצרו של אולמרט, מסכם "במעריב":

"מבחינתה, זה לא רק עניין של קריירה. זה לא רק אתגר אישי. זה הרבה מעבר. זו משימה לאומית. זה המנוע שהביא אותה לכאן, על זה היא חלמה ואת זה היא תיכננה כל חייה"...

לתופעה כזאת של הולכה לקראת פורענות ככלה לחופתה קוראים מאזוכיזם. אדם עומד משתאה, כמו למראה מוכת ירח המהלכת על גג בגובה מסחרר, עיניה עצומות ועל פניה הבעה של אושר עילאי, חסר מובן ופשר. אלא, לאחר מחשבה נזכרים שצפורה לבני, בתם של קצין המיבצעים של האצ"ל ולוחמת האצ"ל שרה, גיבורת אחד משיריהם, היא אולי הבולטת במוזרותה, אך בשום אופן אינה היחידה בין מה שמכנים "נסיכי המשפחה הלוחמת" שעשו תפנית חדה שמאלה. 

הנה רשימה קצרה של חוצי קווים מן הימין הרוויזיוניסטי שעברו למחנה השמאל, וחלקם אל הצעקנים הקיצוניים ביותר:

אחד הראשונים היה העיתונאי שלום רוזנפלד, מי שהיה חבר פלוגות בית"ר. זכור גם משה עמירב שזה שנים חייו מוקדשים לעניין הפלסטיני. אריה נאור, נצר למשפחה בית"רית מיוחסת, מי ששימש אצל בגין כמזכיר הממשלה, הפך לחבר תקני של מחנה השמאל. וכך רוני מילוא, אלי לנדאו ודן מרידור. ועכשיו גם אחיו סלי, תושב ההתנחלות כפר אדומים, משרת כשגריר בוושינגטון בהתלהבות את מדיניותו של "נסיך" סוטה אחר, אהוד אולמרט. בנימין לובוצקי, הוגה דעות ופובליציסט רוויזיוניסטי, עבר לשמאל. איתן הבר שמוצאו ממחנה בית"ר הוא היום מן העיתונאים הנשכניים ביותר בשמאל. שמואל תמיר שבמשרדו הומצאה הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר" הצטרף בערוב ימיו למחנה "המחזירים", ובימינו נמנים על מחלקי ארץ ישראל אנשים, כמו: זאב בוים, צחי הנגבי ואיווט ליברמן. אומרים שיוסי אחימאיר, עורך העיתון האידיאולוגי הימני "האומה", תומך בהתלהבות בנכונותו של ראש הליכוד, בנימין נתניהו, לחלק את הארץ. 

הרשימה הזאת היא חלקית מאוד, והיא מייצגת תופעה המונית שדלדלה עד מאוד את שורותיהם של "תלמידי ז'בוטינסקי".


היום, לא יוצא עוד מתנועת הליכוד צמד המילים ארץ ישראל, וכמובן הס מלהזכיר "ארץ ישראל השלמה". גם שירת ההתנחלות ביש"ע נדמה שם
היום, לא יוצא עוד מתנועת הליכוד צמד המילים ארץ ישראל, וכמובן הס מלהזכיר "ארץ ישראל השלמה". גם שירת ההתנחלות ביש"ע נדמה שם. הליכוד תפס מרחק מכל המאבק הגדול על ההתיישבות בנחלת אבותינו, וכל מסריו הם ביטחוניים בלבד. הסיבה ברורה: מנהיג הליכוד ומרבית הח"כים הצטרפו למצדדי חלוקת הארץ, וממילא יצטרפו לגירוש הבא כי אין חלוקת ארץ ישראל בלי חורבן יישובים ועקירת יהודים. אפילו אדם כעוזי לנדאו שעמד כסלע בראש מחנה "המורדים" נגד שרון, מצדד בגלוי בחלוקת הארץ.

דוגמא מעניינת ניתן למצוא בסופשבוע של "מעריב" (5.10.07), שם מסביר הרצל מקוב, ראש "מרכז מנחם בגין", מדוע בגין נבחר שוב ושוב בסקרים "כראש הממשלה הטוב ביותר". רשימת ההישגים שהוא מציג כוללת את השלום עם מצרים, שיקום השכונות, חינוך תיכון חינם, קיצבאות להבטחת הכנסה, הפצצת הכור העירקי, מלחמת לבנון והעמקת הדמוקרטיה ושלטון החוק.

ארץ ישראל, יוק. לא נוח כנראה למקוב לזכור את הבטחתו של בגין ש"יהיו הרבה אלוני מורה" ואת העובדה שעם כל המאבקים והלבטים, אכן הוקמו בימי בגין יישובים רבים ברחבי יהודה ושומרון. ואם אפילו את "מלחמת לבנון הראשונה" הוא מונה כהישג שמתפארים בו, מדוע הוא לא מזכיר את תנופת ההתנחלות? התשובה העגומה היא שלתלמידיו של בגין לא נוח שההתיישבות הזאת תיחשב כחלק ממורשת רבם.

אפשר היה לחשוב שהסיבה לכל זה היא כשילון משנת הימין, בדומה לקומוניזם שנפל מפני שהמציאות טפחה על פניו. אולם כל ילד יודע שתחזיות הימין הן הן שנתקיימו, ואלו תורות השמאל נתפוגגו במיבחן המציאות. משיחרור המוני של מחבלים שמפניו הזהרנו, עבור לסיסמא "אל תתנו להם רובים" ועד למאבק נגד מסירת חלקי מולדת לאויב שגם אם אין לך אהבה אליהם, לפחות עליך למנוע הפיכתם לבסיסי אוייב, הכל התרחש בניגוד להבטחות השמאל. המשנה הימנית דווקא היא נתגלתה כריאליסטית, והמשנה השמאלנית נתגלתה כהזוייה, משיחית ומסוכנת. מה שמעלה ביתר תוקף את השאלה: מה פשר הבריחה ההמונית של הימין מן האידיאלים שלו?


ובכל זאת, כפי שהשמאל היה עיוור כלפי המעש הלאומי של הימין, הימין של הימים ההם היה עיוור כלפי המעש ההתיישבותי של השמאל
את השאלה הזאת יחקרו סוציולוגים והיסטוריונים בכלים מקצועייים. אנו נציע כאן שתי תשובות: לאחת  נקרא "הסינדרום השוודי", והשנייה נוגעת ביחסה של התנועה הרוויזיוניסטית אל ההתיישבות.

"סינדרום שוודי" קוראים לקשר הפסיכולוגי המוזר והמפחיד לעיתים שנוצר בין שבויים לשוביהם, בין חטופים לחוטפים, בין מעונים למענים ובין נרדפים לרודפים, והרוויזיוניסטים אכן היו ציבור נרדף ומעונה: שללו מהם סרטיפיקטים, אישורי עלייה מצילי חיים. לא איפשרו להם לקבל עבודה. פלוגות הפועל הרביצו להם מכות רצח. מנעו מהם שירותי בריאות. הלשינו עליהם והסגירו אותם לבריטים, קראו להם "פורשים" והוציאו אותם אל מחוץ למחנה. העלילו עליהם את עלילת הדם של רצח ארלוזורוב והיו גם מקרי רצח, כמו: רצח ידידיה סגל ורצח ניצולי אלטלנה שבפקודה ירו עליהם אחרי שקפצו לים ולא סיכנו אף אחד.

על הרקע הזה יש לשפוט את התופעה של אנשי אצ"ל ורוויזיוניסטים המחפשים את קירבת רודפיהם מאתמול, נהנים להתחכך בהם ואף להיטמע בתוכם. לא היה רצון התקרבות מקביל מן השמאל אל הימין. וכל זאת, למרות שהעובדות הצדיקו את מעשיהם של אנשי אצ"ל ולח"י, ואחיהם-רודפיהם צריכים היו לכרוע על ברכיהם ולבקש מהם סליחה.

שום היסטוריון ראוי לשמו אינו מתכחש היום לעובדה המוכחת שהמאבק הצבאי היה הגורם בה' הידיעה שגירש מכאן את הבריטים, ואת המאבק הזה שהיה כרוך בסבל ללא שיעור, כולל גרדומים, עשו "הפורשים". בדמם הםהביאו  את המדינה, וכאשר היא קמה קיבלו את שלטון יריביהם עליה, את מה שרודפיהם כפויי הטובה קראו "ההגמוניה של מעמד הפועלים" שלאמיתו של דבר לא היה אלא שילטון עסקני מפלגות הפועלים.

מה מושך את הקורבן אל מענהו? חוקרי תעלומות נפש האדם ימצאו ב"נסיכי" המחנה הלאומי שערקו בהמוניהם אל השמאל דגימות מעניינות במיוחד לחקירת "סינדרום שטוקהולם" בארץ הקודש.

נושא מרתק הוא יחסם של הרוויזיוניסטים להתיישבות. במוזיאון קיבוץ חניתה ניתן לראות גיליון עיתון "הירדן" של הבית"רים דאז. העיתון גינה בתוקף את העלייה לקרקע בחניתה כמשרתת את האימפריאליזם הבריטי ואת האינטרסים של הנפט, ומקריבה לשווא את חיי הבחורים הצעירים שנהרגו עוד בליל העלייה למקום.


אם בגין היה צריך להיאבק על כל יישוב, שמיר לא הבין למה צריך עוד ועוד יישובים חדשים. עם ארנס כשר הביטחון היו מתחים והתנגשויות, ומי יודע היכן היינו היום בחברון אילולא בלם אותנו
בן הדור שלנו אינו מסוגל להבין את "הראש" של האנשים האלה: איך הם היו יכולים שלא לראות את החשיבות החיונית של ההתיישבות כקובעת את גבולות הארץ? איך הם לא הבינו שיישוב ארץ ישראל הוא הציונות בהתגלמותה?

ובכל זאת, כפי שהשמאל היה עיוור כלפי המעש הלאומי של הימין, הימין של הימים ההם היה עיוור כלפי המעש ההתיישבותי של השמאל. יצויין שעוד הרצל זילזל בהתיישבות של הביל"ויים,  וטען שללא צ'רטר, החלטה פומבית-משפטית בערבות האומות, אין ערך ובעיקר אין עתיד למושבות הברון. לכאורה, גורלה המר של ההתיישבות בחבל עזה, שם ניצח העט המורעל של חוק הפינוי את המחרשה, החממה והאדמה, מוכיח את צידקת הרצל, לאמורשללא גג מדיני המעשה ההתיישבותי חסר הגנה ופרוץ לכל רוח. אך מאידך גיסא, אי אפשר להקים גג כשאין ריצפה ואין קירות.

האמת היא שאלה ואלה דברי אלוקים חיים. היה צריך גם את הציונות המדינית וגם את הציונות המעשית העובדת, המיישבת והיוצרת עובדות בשטח. הצהרת בלפור וכתב המנדט מצד אחד וגאולת האדמה וההתיישבות, כלומר ההתנחלות, מן הצד השני. אלא, שהסינתיזה הזאת שנראית כל כך מובנת מאליה מן הפרספקטיבה ההיסטורית, נסתרה בשעת מעשה מעיני השחקנים בחיזיון ההיסטורי.

הימין הרוויזיוניסטי לא גילה הבנה להתיישבות, גם כשבעקבות ניצחון "מלחמת ששת הימים" ההתיישבות הפכה להיות המכשיר המובהק להגשמת הציונות המדינית. ואלו השמאל שדגל בנטישת שטחי הליבה של ארץ ישראל החל שונא ורודף את ההתיישבות ביש"ע. לכאורה, התחלפו התפקידים כאשר יוצרי אתוס ההתיישבות נעשו להורסי האתוס הזה. אבל רק לכאורה, כי ההתחלפות לא הייתה סימטרית: הימין הרוויזיוניסטי לא הפנים את משמעותה של התיישבות, ולא כל שכן שלא הפכה אצלו לעניין שברגש, לא מילאה את נפשו סיפוק של הגעה אל היעד, סיפוק של "ברוך מציב גבול אלמנה".

אם בגין היה צריך להיאבק על כל יישוב, שמיר לא הבין למה צריך עוד ועוד יישובים חדשים. עם ארנס כשר הביטחון היו מתחים והתנגשויות, ומי יודע היכן היינו היום בחברון אילולא בלם אותנו. נתניהו מיד עם כניסתו למשרד ראש הממשלה הזמין אליו את מועצת יש"ע להדריך אותם שלא לבנות לאורך כמו באפרת, אלא לצופף בית ליד בית כדי שלא לתפוס יותר מיד שטח. אותה שעה גרס שרון, השרון ההוא, בדיוק להיפך: להרחיק את האוניברסיטה באריאל כמה שאפשר יותר ממרכז היישוב כדי לתפוס עוד שטח, מפני שהארץ נגאלת על ידי ההתיישבות עליה. זו היתה גישת ארץ ישראל העובדת מימים ימימה, ואכן שרון הגיע לליכוד לא ממחנה ז'בוטינסקי, אלא ממושב העובדים כפר מל"ל.


וכך נותר מחנה הכתומים, הימין האמיתי של הארץ הזאת, יתום מאב ומאם. הוא מחפש בית ומנהיג. אך זו אינה הטרגדיה הפרטית שלו. בלעדיו יישאר עם ישראל ללא נושאי חזון, וללא חזון אין עתיד
אם "ימין" פירושו היום להבטיח את שליטתנו על מערב ארץ ישראל באמצעות מפעל ההתנחלות, הליכוד אינו ימין. עדיין זכורות הפגנות ההמונים של מועצת יש"ע שבהן המתנחלים סיפקו את הקהל והליכוד את הנואמים. קשר אורגני ביניהם לא היה.

היום, מחנה גדול של יהודים ימניים לאומיים הוא חסר בית וייצוג.

תסמונת לבני שייכת לכאן, מפני שבמובן אחד, שלילי, נשארו לבני ושכמותה נאמנים למורשת ז'בוטינסקי: אצלה ההתנחלות שווה כקליפת השום. היא זרה ומתנכרת לה, ואין לה כל בעייה רגשית לעקור אותה מן השורש.

בשלילת ההתיישבות בארץ ישראל המשוחררת ובירושלים נפגשו שני הקצוות, הרודפים והנרדפים מאתמול: יולי תמיר "ושלום עכשיו" עם ציפי לבני ו"קדימה".

וכך נותר מחנה הכתומים, הימין האמיתי של הארץ הזאת, יתום מאב ומאם. הוא מחפש בית ומנהיג. אך זו אינה הטרגדיה הפרטית שלו. בלעדיו יישאר עם ישראל ללא נושאי חזון, וללא חזון אין עתיד.