רבין, בין זיכרון לפוליטיקה

להפוך את היום הזה, מיום של פילוג ליום של אחדות.

יוסי דגן , כ"ד בחשון תשס"ח

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

האירוע הטראומטי של רצח ראש ממשלה בישראל על ידי יהודי אזרח המדינה היה אמור להיחרט לדורות כיום של אחדות ואהבת חינם.


יום הזיכרון השנתי היה אמור להיות מעין "צום גדליה" ישראלי מודרני, יום ממלכתי של התכנסות פנימית של כל חלקי העם. בפועל, הוא הפך בתריסר השנים שעברו לאירוע המסמל בדיוק את ההיפך
יום הזיכרון השנתי היה אמור להיות מעין "צום גדליה" ישראלי מודרני, יום ממלכתי של התכנסות פנימית של כל חלקי העם. בפועל, הוא הפך בתריסר השנים שעברו לאירוע המסמל בדיוק את ההיפך. במקום להיות יום מאחד ומלכד, הפך יום הזיכרון ליום גיבוש של פלג פוליטי אחד בלבד, ליום של פירוד ומחלוקת, וליום של שנאה והתרסה.

רצח ראש הממשלה היה מעשה שזעזע את כל המחנות והקבוצות בישראל. הבכי היה קולקטיבי והזעזוע היה משותף לכולם, אלא שמיד לאחר הרצח החלה "דחיפה החוצה" של כל מי שחלק על דרכו של רבין. הטראומה ותחושת האבל הוסטו עוד באותו לילה שחור לכיוון הפוליטי הקיצוני.

בימים שלאחר הרצח, כלי התקשורת שידרו הסתה ושנאה בלתי פוסקות. האלמנה לאה לא הסכימה לקבל ביקורי תנחומים של ילדים מאחד הישובים ביו"ש ושל נוער "מולדת", אך קיבלה בהחלט את ביקורו של יו"ר הרשות הפלשתינית דאז, יאסר ערפאת. המסר עבר הלאה במדויק.

היה מי שדאג, ומניעיו הברורים עימו, לייצר את האווירה שרק מי שתומך באוסלו ושונא את הליכוד, הדתיים או המתנחלים (או את כולם יחד, כמובן) רשאי להתאבל.

יצחק רבין, כראש ממשלה, היה פוליטיקאי שנוי במחלוקת שהעביר את הסכם אוסלו בכנסת בקולותיהם של סוחר הסמים גונן שגב, וחברו אלכס גולדפרב. שני עריקים פוליטיים אלה נקנו בתפקידים ושררה. בימיו התחוללו הפיגועים מהנוראיים ביותר, והוא היה ראש ממשלה לא אהוד במיוחד שפיגר בסקרים מול האופוזיציה בפער קבוע של עשרות אחוזים.

מסע השקרים וההכחשה התקשורתי שלאחר הרצח הפך אותו למעין מרטיר מודרני, סמל השלמות והצדק, ואת מתנגדי מהלכיו המדיניים, כמחצית הציבור בישראל, לשותפים בכירים ברצח. האשמה קולקטיבית הזו הצליחה להמאיס את אירועי הזיכרון והאווירה סביבם בקרב "המחנה האחר".


היה קצת מביך לראות "חברי נפש" ידועים שלו, שמעון פרס למשל, מתחרים ביניהם בתיאור האהבה ההדדית העצומה שהייתה ביניהם לאורך השנים
היה קצת מביך לראות "חברי נפש" ידועים שלו, שמעון פרס למשל, מתחרים ביניהם בתיאור האהבה ההדדית העצומה שהייתה ביניהם לאורך השנים. לא פחות מביך ומכעיס היה לראות את הניסיון לעוות את דרכו של יצחק רבין ולכפות באמצעות זכרו אידיאולוגיה קיצונית. אם להיות כנים לרגע, היא הייתה רחוקה ממנו לא פחות משהייתה רחוקה ממתנגדיו מהמחנה הלאומי.

מוזר לראות שנה אחרי שנה פוליטיקאים מהשמאל הקיצוני, כיוסי ביילין, מדברים על מורשתו. הזוי עוד יותר היה לשמוע השנה את אהוד אולמרט מכריז על עצמו כממשיך דרכו תוך כדי מגעים ושיחות על חלוקת ירושלים, צעד שרבין כלל לא היה מוכן לשמוע עליו.

במקום שציון הרצח ייהפך לאבן - דרך ביצירת אקלים ציבורי של אחדות וקירוב לבבות, הוא הפך ליום של שיסוי, הסתה מתוזמנת ושנאה.

יום הזיכרון, או יותר נכון השבוע שבין יום השנה לפי התאריך העברי לבין יום השנה לפי התאריך הלועזי, הפך לפסטיבל פוליטי שנתי בו אחת לשנה מכים הפוליטיקאים מן השמאל על חזהו של המחנה הלאומי, ומאשימים באחריות לרצח את כל מי שלא מסכים איתם.

פוליטיקאים אינטרסנטיים הפכו את זיכרון הרצח לשבוע קבוע בלוח השנה של הפצת שנאה והסתה פוליטית, ותאריך קבוע של הוקעה והוצאה אל מחוץ לגדר של כל מי שלא תומך בהם ובעמדותיהם.

בשנים הראשונות, כל עוד בועת אוסלו הייתה קיימת, זה אכן השתלם.

הניצול הציני של טראומת הרצח ומסע השיסוי התקשורתי חסר התקדים בחודשים שלאחר הרצח הצליחו לגרום לרוב מנהיגי הימין להתכופף ולהרכין ראש עד יעבור זעם. הליכוד ואיתו רוב מפלגות המחנה הלאומי קיבלו עליהם בפועל את המשכו של תהליך אוסלו בשינויים כאלה ואחרים. כיום, שתיים עשרה שנה אחרי, זה כבר קשה יותר.


עליהם לתהות, האם אולי דווקא פעולות "ההנצחה" הם שהרחיקו חלקים כה גדולים בציבור בצורה כזו שלמעלה משליש מהנוער מתנער מהאירועים, ומגלה אדישות מוחלטת לרצח ומשמעויותיו
כשתוצאות הסכמי אוסלו ידועות וגלויות לכל בר דעת וכשרובו הגדול של הציבור בישראל מזהה את עצמו דווקא עם התנגדות וחרטה על המהלך, לא נותר לכל אותם "חברים" אלא לעסוק באובססיביות בקללות ובחרפות לרוצח, בניסיונות ביזאריים לדחות בריתות מילה, בשבועות נצח של אי מתן חנינה, ורק לא במסר האמיתי שאמור לצאת מיום כזה. והתוצאות בהתאם.

לפי סקר של "מעריב לנוער" שפורסם לפני כשבוע, 34 אחוזים מבני הנוער בישראל מרגישים אדישות ביום הזיכרון, ורק 28 אחוזים מרגישים עצובים באותו יום.

שתיים עשרה שנה אחרי, על נושאי דגל ההנצחה והזיכרון של יצחק רבין לשאול את עצמם היכן הם נכשלו. עליהם לתהות, האם אולי דווקא פעולות "ההנצחה" הם שהרחיקו חלקים כה גדולים בציבור בצורה כזו שלמעלה משליש מהנוער מתנער מהאירועים, ומגלה אדישות מוחלטת לרצח ומשמעויותיו.

שתיים עשרה שנה אחרי, כשאלו הם הלכי הרוח בקרב דור המחר, עליהם להתעלות מעל לשיקולי הפוליטיקה קצרי הטווח ולהפוך את היום הזה מיום של פילוג, שנאה והדגשת השוני ליום של אחדות והדגשת המשותף כפי שהוא באמת ראוי להיות.