באמת, זהו נוער מצוין

אבל חינוך בימינו, יותר מתמיד, זה לא רק הבית.

מרים בר , ה' בכסלו תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בתה הקטנה של חברתי ביקשה להכין פשטידה. האם הגאה שמחה, והתכוננה ללמדה איך עושים זאת.


אז זהו, פשטידת החינוך שלנו מורכבת ממה שהשקענו בה. אנו, כנראה, השקענו בה חומרים חדשים והמצאנו מתכון חדש. מסתבר שלא לכולם זה טעים. יכול להיות שזה מפני שהטעם לא מוכר לאף אחד
"לא", אמרה הילדה, "אני רוצה להמציא מתכון חדש". "טוב", שמחה האם למקוריות של הבת. וכך הכינו שתיהן את החומרים. משהו, כמו: לחם, קמח, סוכר, קצת מים ועוד...

"זהו!", אמרה הילדה. "זה מוכן! תכניסי לתנור".

"מה עם ביצים?", שאלה האם משועשעת.

"בפשטידה שאני ממציאה אין ביצים!", הסבירה הילדה בחשיבות.

"אבל איך אפשר. זה לא יידבק...?".

"אבל אני רוצה משהו חדש לגמרי שעוד לא עשו אף פעם!".

האם המסורה והפתוחה לרעיונות, הכניסה את הפשטידה לתנור. לאחר כ-40 דקות קראה לבתה: "זה מוכן, רוצה לטעום?".

"לא עכשיו, אולי אחר כך. אבל אמא, הכנתי את זה בשבילך,  תאכלי..".

אז זהו, פשטידת החינוך שלנו מורכבת ממה שהשקענו בה. אנו, כנראה, השקענו בה חומרים חדשים והמצאנו מתכון חדש. מסתבר שלא לכולם זה טעים. יכול להיות שזה מפני שהטעם לא מוכר לאף אחד.


מאחר שכתבתי מספר פעמים על בני הנוער, נראה לכאורה שאני שמה אותם על כס המשפט. אבל לא היא. אני בהחלט סבורה שזה יותר עניין של חינוך. אבל חינוך בימינו, יותר מתמיד, זה לא רק הבית
מאחר שכתבתי מספר פעמים על בני הנוער, נראה לכאורה שאני שמה אותם על כס המשפט. אבל לא היא. אני בהחלט סבורה שזה יותר עניין של חינוך. אבל חינוך בימינו, יותר מתמיד, זה לא רק הבית. אני חושבת שהבית נדחק קצת הצידה, בגלל כוחם הרב של החברה, בית הספר ותנועות הנוער. ואין לשכוח אמצעי תקשורת נוצצים: טלפונים זועקים בקולי קולות אמירות ושירים, ואינטרנט שמספק עולם "פנימי" שלם.

די מוכרת התמונה שאישה או איש מספרים איך היו יכולים כך או כך, אבל אמא או אבא היו ככה... ואז אנו שואלים עצמנו: ומה איתם? להם לא היו הורים? כנראה שהוריהם שגו איתם, וגם הורי הוריהם...

כך הגעתי לאדם ולחווה ההורים הראשונים. הגעתי למסקנה שאכן הכל בגלל אותו פרי עץ הדעת (חיטה, גפן או תאנה...). האישה ששמעה לנחש והחליטה לנסות, והאיש שהסכים כי האישה נתנה לו. כאן החלו הטעויות. אף אחד לא אשם... זהו רק ההקשבה לגורם חיצוני, רק הפשרה, רק הרצון לטעום, ורק הרצון לנסות.

וכזהו הציבור: מאזינים לגלי צה"ל, למשפחת ואך, וגם שומעים שירים לועזיים בצמידות כמעט לעדי רן וכדו'. קוראים את וולדר, אבל גם מספרות העולם. זה לא מרד, זה כל המשפחה קוראת. אוהבים את שיינפלד וגם את גרוסמן. יש הרבה חופש לבני הנוער למצוא את דרכם לבד.

נוער צעיר שהרשו לו את כפר מיימון, הרשו לו את עמונה. נתנו לבנות להתעמת שם עם החיילים בעזות מצח. מה חשבנו לעצמנו כשישבנו בבית עם השלט ביד (של המיזוג, או אולי של הטלוויזיה...)? התירו הרבה דברים שאין להעלות על הדעת בציבור שלימיננו.

אין ספק שזהו נוער מיוחד. אם לא היינו משווים למי שלא צריך להשוות, היינו מביטים בהם בהערצה. רוב זמנם מוקדש לעשייה חברתית: הדרכה, התנדבות והם גם מוצאים זמן ללימודים, לקריאה ולשיחות חשובות. הם כבר יודעים המון דברים שלא אנחנו לימדנו אותם. האם היינו רוצים שיהיו אחרת? לפעמים.

אבל זה מאוחר מדי. הרשינו להם עצמאות ואפילו עודדנו. הם באמת לא כמו הנוער החרדי. הם גם לא רוצים. אולי גם אנחנו לא. הם מוצאים בעצמם דרך חדשה, מתקרבת, מתחזקת ומרתקת. והם בהחלט אחרים, לטוב ולמוטב.

ועובדה היא שיש כיום נהירה של בנות למדרשות. המדרשות מתפתחות ומתרבות. מחפשים חסידות, מחפשים יותר רוחניות. אז אולי זה מה שחסר להם? אולי לא מלמדים נכון?

אולי כי אנחנו בעצמנו עדיין לא  יודעים (ראו הדרך המבולבלת של המנהיגות הפוליטית).

למי שצמא אני רוצה להמליץ על מספר ספרים מצויינים:

1.  מראה כהן – אלבום הראי"ה קוק - מים צלולים ומתוקים. 

2.  סוד המוסר – הרב דסלר. 

3.  החברה והשפעתה - הרב  אברהם בהר"ן.

4.  מערבה מכאן (שכחתי את שם המחבר, זה נמצא במדף הספרות הדתית בספריה כללית).

5.  כבדהו וחנכהו – הרב אהרון גרנות. אומנם לחינוך החרדי, אך הרעיון המרכזי חשוב.

אשמח לקבל עוד המלצות.