אחת מתוכניות הרדיו החשובות בנושא השידוכים היא תוכניתו של ידידיה תנעמי המוגשת אחת לחודש ברדיו "מורשת". התוכנית האחרונה עסקה בשאלה האם להמליץ על האינטרנט ככלי לנישואין? אהדת הצוות באולפן לרעיון הייתה גלויה, ובכל זאת טענתי שאפילו אדם שמחויב בכל השתדלות כדי להתחתן, אינו חייב להתחבר לאינטרנט. הבעיות שבכלי זה הן כה רבות. שישים השידוכים שנעשו באמצעותו, כך טענו, אינם משקל - נגד לטרגדיות הרוחניות והמשפחתיות שכלי זה גרם ויגרום.



ובכל זאת טענתי שאפילו אדם שמחויב בכל השתדלות כדי להתחתן, אינו חייב להתחבר לאינטרנט. הבעיות שבכלי זה הן כה רבות

כידוע, קשה להסביר עניינים המחייבים מעט העמקה במסגרת קצרה של תוכנית רדיו ( יֵּאמר לשבחם של אנשי הצוות בתוכנית הנ"ל שהם מניחים לדובר לסיים רעיון בנחת ), ולכן דווקא על רקע המאמר שפורסם כאן לפני מספר שבועות בעניין המדרשות התורניות לבנות והתגובות שבעקבותיו, ברצוני להעלות דבר-מה הדורש מעט מחשבה וקורטוב של כנות אישית:

המאמר עסק באווירת הלימוד במדרשות מסוימות הגורמת לבנות להיות מקובעות על דגם מאוד מסוים של חתן. ציפיתי לתגובות מסוג מקבץ התגובות שהגיע למאמר "אישה מבוגרת מבעלה, למה לא?" שהיה בו גיוון ועושר רב של דעות ורעיונות. אך לצערי, ואולי אף לתדהמתי, לא היה קל לקשר בין רוב התגובות לבין המאמר עצמו. היה זה בליל של "יציאות", גחמות אישיות, ביטויים חסרי כבוד ועקיצות טפלות שמאוד לא התאימו לאתר המכבד את עצמו.

בספרו האיכותי האחרון של הרב אלישע אבינר, "לב בנים", כלול מאמר שהצליח להגדיר את התחושה העמומה שעלתה בי למקרא ה"תגובות". עיקרו: שבמקרים לא מעטים האינטרנט של היום הוא כלי המעודד אלימות. אכן כן. היכולת "להצליף" את דעתך מבלי להזדהות, מוציאה מנבכי הנפש את מה שאדם מתבייש לומר בגלוי... האפשרות "לירות בַּמִּסתרים תָּם, פִּתְאֹם יֹרֻהוּ ולא יִיראו" (תהילים ס"ד, ה') בחסות המסך, מדרבנת את הסטיות העדינות שבקרבנו לצאת ממחבואן. וגרוע ביותר, לקבל לגיטימציה של "דעה".



מורי ורבותי, אחי ורעי: לעניות דעתי, דיון שכזה גבל בקורטוב של אלימות מילולית. זהו המשך הרעיון ה"נפלא" של ה"הייד פארק" האמריקאי שבו כל דכפין עומד ונואם לאומה

אחד המגיבים ש"כיכב" היה "שמואל א'-ב'" המסתורי שטען שלמד עימי בחברותא. חלף זמן עד שהצלחתי לזהות את ידידי "שמואל א'-ב'", בינות למילים כדורבנות שהעניק לבנות "המסכנות" הרוצות בעל שלומד בישיבה מסוימת. דבריו היו אות להסטת הדיון הענייני בנושא, וכמעט כולם נסחפו אחריו ל"דיון" אגבי אודות "ישיבת הר המור" שהוזכרה בכתבה במפורש כדוגמא. האם הם ממשיכי "מרכז הרב" או לא? מי פגע במי? ובכלל, מי רוצה בחור מ"הר המור"?! תמהה פלונית מאוד אלמונית. יצאו מן הכלל מספר נשים שהכניסו מעט שפיות למערבולת, וגם דבריו הנאים של אברהם לוי ש"אם בפיך דברים של טעם, מה טעם להסתיר את השם?".

מורי ורבותי, אחי ורעי: לעניות דעתי, דיון שכזה גבל בקורטוב של אלימות מילולית. זהו המשך הרעיון ה"נפלא" של ה"הייד פארק" האמריקאי שבו כל דכפין עומד ונואם לאומה. האינטרנט הביא את ה"הייד פארק" לביתנו. בעבר, כדי שאנשים יעצרו כדי לשמוע את דעתך, היית צריך להיות אישיות מורמת מעם. בשני הדורות האחרונים נטלו קרייני התקשורת כבוד זה לעצמם, וכעת עם האינטרנט כל אחד הוא הוגה-דעות בלחיצת כפתור.

הבושה, רבותי, היא ערך מכריע בחיי האדם. לא לחינם מוזכר ממש בצמוד לחטא אדם וחוה: "...ולא יתבוששו" (בראשית ב', כ"ה), ללמדך שחסרון הבושה הוא שאפשר את החטא. לכן גם הדבר הראשון שהוענק לאדם לאחר החטא היה הבושה: "ויתחבא האדם ואשתו..." (שם ג', ח'). הבושה הינה מחסום בפני התדרדרות תרבות הדיבור שבה מוֹתר האדם מן הבהמה, והכתיבה ללא זהות באינטרנט מצליחה לעקוף מחסום זה.

בכך, הופך הערך האלוקי העצום של חופש השמעת הדעות לבימת שחוק. וכי מה זיכה את העולם בהתקדמות העצומה של מאות השנים האחרונות? המצאת הדפוס של רוטנברג. זו אפשרה החלפת דעות הדדית בין אנשי התרבות, והדבר הנביט המצאות, פיתח אופקים חדשים ורחבים, והעשיר את העולם. החוששים העיקריים מרענון המחשבה האנושית היו, כמו היום, שליטי המדינות... אלה, ניסו לעקוף את המצאת הדפוס בשתי דרכים:



האפשרות להתבטא באינטרנט ללא הצגת עצמך מעקרת את האינטרנט מיכולתו זו, הופכת אותו כלי-משחק בידי "אלמונים", ומונעת רבים וטובים מלהתבטא בו

א)
באמצעות צנזורה שתמנע את הגעת הספר החדש, ובו גם ביקורת על השליט היהיר אל שולחן האזרח.

ב) בשיטה חדישה ומתוחכמת יותר: סיפוק חומר זול ומושך לאזרח (בידור, ספורט ועוד מִסדרת "אופיום להמונים") שיותיר את הספר מיותם על השולחן באין קורא... שיטה זו שמוצאה במערב, התגלתה כיעילה הרבה יותר מהשיטה הראשונה שנכשלה בארצות מזרח אירופה, וכיום שולטות הממשלות, תאגידי הענק והפרסומאים (הון-עיתון-שלטון) במחשבה האנושית ואינן מאפשרות לה להביע דעה ולשגשג.

במצב זה, יכול האינטרנט להיות כלי ביטוי נפלא של האדם הפרטי החושב מעט "אחרת" מן הממסד. כאן אפשר היה לרענן דעות, להוסיף את מה שחנני ה' ולמה שכבר הגו קודמיי. אך האפשרות להתבטא באינטרנט ללא הצגת עצמך מעקרת את האינטרנט מיכולתו זו, הופכת אותו כלי-משחק בידי "אלמונים", ומונעת רבים וטובים מלהתבטא בו. לעולם לא תדע, לדוגמא, אם אכן קיימת "תלמידת מדרשה" (תגובה 36, שם) הטוענת שבת-ישראל אינה צריכה להתבייש בחשיפת עצמה או שמא זוהי אותה "חרדית" עצמה מתגובה 34 (שם) ש"מנצלת את החשיכה" לתקוף את מי שלימדוה "רבותיה" לתקוף, תוך שהיא עצמה עוברת על דברי רבותיה הקדושים ומשתמשת באינטרנט.

מכל מקום, דברי "תלמידת המדרשה" גררו מיד תגובות תקיפות עד נזעמות, ו"כמובן" הכפשת שְׁמן של כל בנות "המדר(ס)שות", בלי לדקדק יתר על המידה. היכן הבעיה? בכך שאותה "תלמידת מדרשה" יכולה הייתה להתבטא מבלי להזדהות. כלומר: יתכן ויש מישהי כזו, אך אם הייתה מציינת את שמה היו מגיבות מן הסתם שתי בנות ומדווחות ש"תלמידת מדרשה" זו שהן מכירות במקרה אינה מייצגת טיפוס של בת-מדרשה... וחשוב יותר, אפשרות זו הייתה מונעת מראש מ"תלמידת המדרשה" לכתוב את אשר כתבה ובכך היה נחסך עוד דיון שולי, טפל וחסר כבוד.



כשהכרתי את שמואל, הייתה לראשו כיפה סרוגה. לאחר מספר חודשי לימוד משותף ולאחר שהתייסרתי עם הרווק בן ה- 30 בקושי שלו למצוא בת-זוג, באתי אליו עם הניתוח הבא: "ידידי, נראה לי שאינך נמצא ב"מגרש" הנכון

אני רוצה לציין שמידי ערב, בראותי את בנות המדרשה שבבית הכנסת המרכזי בשכונת בית הכרם, אני שוב ושוב יוצא מגדרי. עשרות בנות צעירות שיצאו מדירתן בשעת בוקר מוקדמת, עבדו בבתי הספר וכדו' שם הן משרתות שבע שעות, ומיד ללא כל הפסקה הן מגיעות למדרשה ללימוד רצוף של לימודי קודש במשך ארבע שעות ומעלה שגם עולה לכל אחת כ- 500 ש"ח בחודש. אי אפשר שלא לשוב ולהתפעל מן הדבקות וההתלהבות של הבנות הנפלאות הללו.

ומשהו על ישיבת "הר המור": בכל פעם שאני עובר את מפתן הישיבה השוכנת במבנה שאינו מהודר, אני חש ברטט של קדושה ושל געגועים לימי הישיבה שלי. הלימוד הרציני והרצוף, והאכילה החפוזה והאגבית של הבחורים הללו אומרים הכל.

לפני מספר שבועות השתתפנו ב"ברית מילה" לנכד ידידנו הרב י. מזרחי (מוותיקי "מרכז הרב") ובן לאברך מ"הר המור". התינוק נקרא "אברהם-אלקנה"... בחלל ישיבת "הר המור" נשאו במשך כשעתיים סיפורי גדלותו של הרב אברהם-אלקנה שפירא זצ"ל, ואבי הבן "קינח" בתורה עמוקת חילוקים מספרי הגאון. ללמדך: ש"אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד [ו]נעשו אויבים זה לזה - אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה-לזה" (קידושין  ל':).

ונשלים בטוב, במשהו שרבים יכולים ללמוד דווקא מ"שמואל א'-ב'" המסתורי:

כשהכרתי את שמואל, הייתה לראשו כיפה סרוגה. לאחר מספר חודשי לימוד משותף ולאחר שהתייסרתי עם הרווק בן ה- 30 בקושי שלו למצוא בת-זוג, באתי אליו עם הניתוח הבא: "ידידי, נראה לי שאינך נמצא ב"מגרש" הנכון. אומנם למדת בישיבה תיכונית ושירתת ביחידה מובחרת, אבל אתה חרדי במהותך... דעותיך תואמות את החשיבה החרדית, ולכן לא מצאת וכנראה גם לא תמצא בת-זוג ב"מגרש" הדתי-לאומי, שם יצאת כבר עם למעלה מ-100 בנות. החלף אפוא לכיפה שחורה, וחייך יהיו ורודים...".

מובן שהיה קשה לשמואל לשמוע שזוהי הדרך לפתרון. כמי שעבר את כל ה"חוויות" הדתיות-לאומיות והיה בעל תארים אקדמאיים, לא היה קל לו לעשות שינוי שכזה למרות שהוא הודה שהצדק איתי. שבתי והסברתי לו שהוא אינו "חייב" מאומה לציונות הדתית, וכפי שהיה אמיץ ביחידה הקרבית שבה שירת, עליו לעשות עוד "הסתערות אחת אל מול האש"...

ואכן, יום אחד, והנה שמואל א' הפך לשמואל ב'...

מאז חלפו שנים, וכשאני רואה אותו מידי פעם חולף מאושר עם מגבעת ישיבתית וחליפה בחברת אשתו הצדקת בת סמינר אלמוני, ליבי שב ומבקש שכל אותם רווקים יקרים המתקשים להקשיב לעצה טובה ולקבל ממזווג הזיווגים את האומץ הדרוש להשגת אושרם.