בעקבות הזמן

יודע אני, מאוחר מדי. בזויה ועלובה היא חכמת הבדיעבד

הרב ליאור אנגלמן , י' בכסלו תשס"ח

סיפור

לו ידעתי באותן שנים מה שאני יודע היום, אולי הכל היה נראה אחרת.

כאן לפתע הדברים מתחוורים, בהירים מאוד, ואולי ברורים מדי לאדם בגילי. אילו השכלתי לחוש באותם הימים שחלפו לבלי שוב את אשר בליבי עתה, אפשר שחיים אחרים היו מנת חלקי ואולי... מאוחר מדי.


כאן לפתע הדברים מתחוורים, בהירים מאוד, ואולי ברורים מדי לאדם בגילי. אילו השכלתי לחוש באותם הימים שחלפו לבלי שוב את אשר בליבי עתה, אפשר שחיים אחרים היו מנת חלקי ואולי... מאוחר מדי
המקום הזה שאני נתון בו עתה, אחר הוא ושונה כל כך מכל המתרחש בחוץ. תהום פעורה בין המקום הזה לבין כל מקום בעולם. אין בו מה שיש שם, ויש בו מה שאין בשום מקום בעולם. אין כאן שפע וקידמה, אין תעסוקה, מטלה אינה רודפת מטלה, ומרוץ החיים נותר מחוץ לדלת. רק דבר אחד מצוי כאן ובשפע שאין לו גבול... זמן. הרבה זמן, ואולי יותר מדי זמן. המצרך יקר המציאות הזה שכל כך חסרתי בחיי, מופיע כאן במנות גדושות. אי אפשר לברוח כאן מן החלל הזה של הזמן שמותיר אותך לבד עם עצמך ועם חייך, ומעורר בך גלים - גלים של מחשבות. לו יכולתי ליטול את אוצר הזמן ולחלקו על פני שנות חיי באופן מאוזן יותר...

כל ימי שאלה נפשי לטעום מן המצרך הנדיר הזה. ביקשתי לעצמי כמה פיסות בודדות של זמן, ייחלתי לימים של נחת ורוגע, וכיוון שרדפתי הוא ברח. והנה עתה, שעה שנתייאשתי מן הזמן והנחתי לו לנפשו, הוא חדר אל תוך חיי בלא התראה מוקדמת. הוא כאן, איתי ביחד, בתקופה הזו של חיי, תקופה שידעתי כי בוא תבוא, אך מימיי לא התכוננתי אליה כשורה שהרי זמן להתכונן לא היה בנמצא...

ושנינו כאן, הזמן ואני, חולקים שעות ארוכות ביחד במקום הזה ששמות רבים לו. לפנים קראו למקום הזה "מושב זקנים", אחר כך התעדן טעמם של אנשים ונשתנה שמו ל"בית אבות", והיום הוא מכונה "בית הורים". אני כשלעצמי מבכר את השם האחרון, ולא מפני שמתיירא אני מן הראשון. כבר אינני משלה את עצמי לחשוב כי אילו אמנע משפתותיי מלבטא את המילה "זקנים", כי אז שערותיי לא ילבינו ובפניי לא יעלו קמטים. כבר השלמתי עם עובדת קיומה של הזִקנה. יודע אני שזקן אנכי, ובכל זאת "בית הורים" הוא השם ההולם ביותר, לכל הפחות לגבי דידי. יש בו בבית הזה מן תכונה שכזו לעורר געגוע לימי ההורות. יותר משהוא מעורר כיסופים לימים שחלפו, הוא מעורר תהיות על הדרך שבה נחוו.


איש צעיר לא יבין זאת, אך כשבוקעים קולות של ילדים בפתח המקום, וכשמופיעים נכדים שבאו עם הוריהם לבקר את סבא או אולי את סבתא כמין תזזית אוחזת בכולנו, ציפייה המרעידה את כל הגוף, אולי יהא זה נכדי?
איש צעיר לא יבין זאת, אך כשבוקעים קולות של ילדים בפתח המקום, וכשמופיעים נכדים שבאו עם הוריהם לבקר את סבא או אולי את סבתא כמין תזזית אוחזת בכולנו, ציפייה המרעידה את כל הגוף, אולי יהא זה נכדי? בגילי כבר מבינים כי אין תועלת בקנאה, אך את אשר מבין השכל בקרירותו, ממאן הלב לעכל. כאב הקנאה מפלח את כל חללו של הלב עם ההכרה כי אין זה בני ואין אלו נכדיי. גם הפעם לא. לא, אין בליבי תרעומת עליו. מבין אני אותו. בצלמי ובדמותי נוצר בני, והוא מצוי עתה בשנות חייו הפוריות, בשיא פריחתו, מניין ימצא לו זמן לבקר אותי? כך ממש הייתי אני בשעתו...

כיוון שלא היה זה בני, שוב נותרנו שנינו הזמן ואני. ושוב עולות המחשבות על אודות אוצרות הכסף שהייתי מוכן לתת בשמחה עבור שיחה קלה עם בני, כלתי ונכדיי, ועבור רגע בודד של חסד, של ביחד, שיש בו הכרה כנה בשלומי ובשלומם. באותן פגישות נדירות שאני זוכה להן כעת, איני יכול שלא להבחין במבטם הנשלח כל כמה רגעים אל עבר השעון...

ושוב נוטלות אותי המחשבות אל הימים ההם, כאשר שיחות כאלו היו בהישג ידי ובכל זאת לא באו לכלל מימוש. שוב ושוב נדחו מפניי כל הדברים החשובים שבעולם:

"לא עכשיו, אין לי זמן. תראה לאימא", השבתי לבני כאשר ביקש חוות דעתי על ציור שהביא מן הגן. "אין לי זמן...", ארורות השפתיים שכך התבטאו. כל אותן פעמים שבני ביקש כי אשחק איתו או שאלמד עימו דבר מה, ואני ביקשתי לי דברים אחרים. מיטלטל ללא הרף במסע החיים, מבקש מטמון לא נודע במחוזות רחוקים, מתקשה להבחין בין טפל לעיקר בחיים...

הדרך אל גן הילדים חוזרת אלי שוב ושוב. אני נזכר כיצד בני משרך צעדיו באיטיות, מתעכב למראה גפן מתפתחת, צוהל למראה נחליאלי המבשר על הסתיו, ואני... אני לא הייתי שם. מבחינתי, הדרך אל הגן לא הייתה יותר מאשר שלב ראשון והכרחי בדרכי לעבודה...


יודע אני, מאוחר מדי... בזויה ועלובה היא "חכמת הבדיעבד". אילו היה לי כוח הייתי יוצא לשוק ומתחנן בפני כל המוכן להטות אוזנו אליי, ועדיין בידו לתקן
כאן ב"בית הורים", במקום הזה, אין חיפזון ואין מרדף, אלא יש שפע סבלנות. הכל כמו עומד ומבקש לטעום מעט מן הדבר האמיתי, והדבר האמיתי ממאן להופיע. כל חללו של עולם הייתי נותן על מנת לקבל הזדמנות נוספת, לשוב אל שולחן השבת ולהכיר בערכם של הרגעים הללו שלא יישארו לנצח. שוב לא הייתי נותן לעייפות החולין לנצח את אותם רגעים נדירים. הריני נשבע בהן צדקי.

יודע אני, מאוחר מדי... בזויה ועלובה היא "חכמת הבדיעבד". אילו היה לי כוח הייתי יוצא לשוק ומתחנן בפני כל המוכן להטות אוזנו אליי, ועדיין בידו לתקן. הייתי מספר לו על שיחה אחת שהתנהלה באחד הימים בינו לביני: "מדוע הפנית גבך אלי? מדוע לא היית לידי באותם ימים, כשהזדקקתי לך כל כך"? שאלתי את הזמן במר ליבי. והוא, שותפי לשיחה, חד כסכין הכה בי ללא רחם: "הייתי שם כל העת, קרוב במיוחד, ממש כפי שאנחנו כעת יחדיו. צר לי לומר, זה אתה ידידי. אתה הוא שסירבת ללחוץ את ידי".