גן השכחה

מתברר שהגן האחראי על הזיכרון הלאומי לוקה בחסר.

שמואל אדלמן , י' בכסלו תשס"ח

שמואל אדלמן
שמואל אדלמן
צילום: עצמי

רבות כבר דובר על הגניוס היהודי, זה שהצמיח תלמידי חכמים מחד וסופרים ומדענים רבים מאידך, הרבה מעבר למספר היחסי של העם היהודי מול שאר אומות העולם. בארה"ב הוציא יהודי בשם ג'ון אנטיין ספר באנגלית ששמו בתרגום לעברית הוא "בני אברהם: גזע, זהות והדנ"א של העם הנבחר". הספר טוען כי בשל סיבות גנטיות, היהודים מצטיינים בחוכמה ובהצלחה ביחס לשאר האוכלוסייה.

עם זאת, כדאי לגלות סוד נוסף שגם הוא כנראה עובר בתורשה בעם היהודי. מתברר שהגן האחראי על הזיכרון הלאומי לוקה בחסר בקרב יוצאי העם הנבחר, לפחות בקרב משמיעי הדעה שבהם.

כבר בראשית מסעו של העם הזה, פחות משבוע לאחר שיצא ממצרים, היו כאלה שהסכימו לחזור לעול השעבוד ולא להמשיך אחרי המנהיג מחולל הניסים, משה בן עמרם שהיותו שליח אלוקים הוכחה ללא ספק. לא הרבה זמן אחר כך היו בקרב העם שהתחילו לפנטז על האבטיחים והשומים שאכלו חינם במצרים, ושכחו את נהרות הדם ששולמו תמורות ארוחות החינם הללו.

אפשר שכדי למנוע כישלונות חוזרים שכאלו הקיף ריבונו של עולם את עם ישראל במצוות רבות כל כך שעניינן קשור לזכירה. כל אחד מישראל הצטווה להסתובב עם תפילין בראשו, תפילין בזרועו, ציצית בבגדו, ומזוזה בפתח ביתו. ואם לא די באלה, עליו להזכיר את יציאת מצרים בכל יום חול וכמובן בחגים ובשבת, ימים שמהווים עדות למעשה בראשית וליציאת - מצרים.

מי שלומד תנ"ך מגלה שלא תמיד זה הספיק. עם ישראל המשיך לשכוח את מי שהוציאו ממצרים, והעדיף תחליפים מקומיים חסרי ישע עד שבסופו של דבר יצא לגלות. דווקא שם, בניכר, מנגנון הזיכרון החזיק את העם ועודד את רוחו בצפייה לישועה ולימים טובים יותר. מי שלא זכר את יהדותו נטמע והתבולל או שנזכר בעל כורחו ביהדותו כששכניו הגויים הזכירו זאת באין ספור פוגרומים, מאורעות וגזירות.

מי שמסתכל בהתנהלות המדינית של חמש - עשרה השנים האחרונות, עשוי להגיע למסקנה שהפגם הגנטי הזה מתפרץ שוב וביתר שאת. על פרס ורבין אפשר עוד לומר שהם באמת האמינו בפנטזיית המזרח התיכון החדש, אבל מי שרואה את העורך - דין הממולח שיושב במשרד ראש הממשלה ממחזר את אותן הצהרות חלולות על השלום ועל התהליך, לא יכול שלא לתהות להיכן נעלם הזיכרון הקולקטיבי.

מי שבכל זאת רוצה תזכורת, הנה ציטוט של אהוד ברק ערב צאתו לוועידת קמפ - דיויד בשנת 2000: "יש מאחוריי כמעט שני מיליון בוחרים, כל הציבור הרחב. אזרחים שרוצים שלום, תקווה ושינוי אל המאה העשרים ואחת. אין שחר לנבואות האימה של קיצונים המפחידים אותנו שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו". מה יש לומר, הערבים אכן מקפידים לשגר קסאמים ולא קטיושות.

מנהיגות ישראל שוכחת כי מאחורי ההצהרות של אבו מאזן, עומד מכחיש שואה. הוא זה שעומד בראש כנופיה ששלחה רוצחים לרחובות ישראל, כאילו לא היינו בסרט הזה של "אש"ף שיגן עלינו מפני החמאס". זיכרון המחוות הקודמות של שחרור פראי אדם שנעצרו ללא דם על הידיים, רגע לפני שידם הפעילה חגורת הנפץ, נמוג ואיננו. כמו גם ההלוויות של הטובים שבמכרינו שנרצחו כתוצאה ממחוות אלו. נשכחו מראות האוטובוסים בהם חלאות המין האנושי פוצצו עצמם בעידודם של כמרי הדת המוסלמים,  וירדו לתהום הנשייה זיכרונם של אין ספור ההפרות של הסכמים רבים כל כך.

הים אותו ים, הערבים אותם ערבים. רק אצלנו מתעקשים בכל פעם לשכוח הכל, ולהתחיל מחדש או ליתר דיוק מקו הוויתורים הקודם. אולי היעדר הזיכרון הלאומי קשור להתנתקות מכל אותם מנגנוני זיכרון שהיו תמיד חלק מההוויה היהודית: מהשבת, מהתפילין וממה שהם מייצגות.

באופן מדהים, ההיסטוריה כל כך חוזרת על עצמה שאפילו את תפקיד הצורר, הקורא להשמיד ולאבד את ישראל, ניתן לשמוע בקול הולך וגובר.

ניתן רק לקוות שנקלוט את אותות האזהרה הללו מבעוד מועד, כי בזכירה סוד הגאולה.