קריאת-שם, נישואין ומלוכה

איכות הנישואין תהיה תלויה במידת הכרתו את עצמו.

הסופר הרב יוסף אליהו , ט"ז בכסלו תשס"ח

"ויקרא פרעה שֵׁם יוסף צפנת פענח, ויתן לו את אסנת בת פּוֹטי פֶרע כֹּהן אֹן לְאשה, ויֵּצא יוסף על ארץ מצרים" (בראשית מ"א, מ"ה).


שלושה חלקים יש בפסוק: קריאת-שם, נישואין ומלוכה. שלושתם קשורים זה-בזה, סידרם בבניין נפשו של האדם, והוא כפי שמופיע בפסוק
שלושה חלקים יש בפסוק: קריאת-שם, נישואין ומלוכה. שלושתם קשורים זה-בזה, סידרם בבניין נפשו של האדם, והוא כפי שמופיע בפסוק:

א) קריאת שם היא בירור מהותו של האדם - בלי שיקדים וידע את עצמו ואת מה שברצונו לעשות בחייו, יקשה עליו להגיע לשלב הנישואין. גם איכות הנישואין תהיה תלויה במידת הכרתו את עצמו. אם ידע מראש שיש בו חולשה מסוימת, יכיר בה בענווה, ויקדים לה תרופה שלפחות תאזן מעט את החולשה – יהיו חייו וחיי בן-זוגו מאושרים.

למשל: חלק מבני השלושים פלוס שאינם נשואים נושאים עימם אתגר ששמו ביקורתיות-יתר (מישהו אמר שבמקום "בעיה" עדיף לומר "אתגר". מלבד הצליל המשופר, זוהי גם האמת). אם הם היו קשובים לעצמם ולמה שחברים שידרו לעברם מספר פעמים, היו מתחילים לתקן את הבעיה בגיל צעיר ועם התיקון היו מוצאים מהר יותר בן-זוג (ושם, במערכת הנישואין אמור בן-הזוג למתן ב"תגובותיו" את הביקורת היתרה).

הפרופ' האמריקאי, ניל פוסטמן, כותב בפתח ספרו "בידור עד מוות" שלוחמי זכויות האדם בעולם הנאבקים בדיקטטורות וברודנות, לא שיערו כראוי את כוחה האדיר והכפייתי של הסחת-הדעת. כיום, העולם אינו צריך לחשוש מפני מניעת מידע מן האזרח, כפי שחשש ג. אורוֶול בספרו "1984", אלא מפני הצפת מידע חסרת תכלית הגורמת לאדם אפאטיות ומאובנות, וככזה לטיפוס נשלט בידי כל דיקטאטור מתחיל...


תרבות המערב מדרבנת את האדם להכיר את העולם, בטרם הכיר את עצמו. היא "מביאה" אליו את שלל קסמי העולם בעזרת תקשורת לסוגיה, ואחר מניידת אותו בקלות לכל פינה בעולם
תרבות המערב מדרבנת את האדם להכיר את העולם, בטרם הכיר את עצמו. היא "מביאה" אליו את שלל קסמי העולם בעזרת תקשורת לסוגיה, ואחר מניידת אותו בקלות לכל פינה בעולם. כך, אין לו פנאי להכיר את עצמו. הוא "זורם" עם תכונותיו הטבעיות, ובוחר לו מבין שלל המקצועות שראה בעולם את מה שמתאים לתכונתו הטבעית. לדוגמא: אותו בחור ביקורתי מחליט ללמוד ניהול או להיות איש אִרגון "הצלה", קצין בצבא, וכדו'.

מדוע הוא נמשך דווקא לאלה? מובן, מפני שיש בתפקיד כזה תרומה לחברה, אך הסיבה הפנימית שמשכה אותו היא התכונה הנסתרת של לתת פקודות לאנשים. ואכן, הוא מצליח מאוד בתפקידו וגם מְקוּדם בהתאם. אדם ביקורתי, דורש הרבה מעצמו וגם מאחרים. מנהל המפעל, אוהב מאוד עובד כזה... וכך עסוק אותו בחור ביקורתי מבוקר עד ערב ב"בקרת-איכות", ב"בדיקת ייעול" וכיוצא באלה שמות שתכליתן אחת: ביקורת על הסובב. וגרוע מכל: ביקורת שגורפת תשבחות... כך הולכת ומתעצמת בו התכונה השלילית.

מתי מתעוררת בעיה? כשהוא ניגש להתחתן. בניגוד לפיקודיו בעבודה שחייבים לקבל את הביקורת "הצודקת" שלו, הבחורה שגם היא מבוגרת כמוהו ובעלת ניסיון-חיים מזהה מיד את ה"טיפוס" ונפרדת ממנו אחרי פגישה אחת. "בוס" אחד כבר יש לה בעבודה, ואולי גם עוד אחד במקום מגוריה, תודה. היא באמת לא זקוקה ליותר. והבחור מצידו, מתקשה להאמין. איך היא נפרדת מאדם "מרשים ומוצלח" כמוהו, כבר אחרי פגישה אחת?!

ובכן, רק לאחר שהאדם הכיר והגדיר את עצמו הוא יכול לעבור לשלב הבא:

ב) נישואין - מתוך הכרת עצמו ונטיותיו, יגיע האדם לנשיאת אישה מתאימה. אדם יכול לזהות בעצמו, למשל, נטייה למצוות הכנסת אורחים. מכירים את אלה שכל פגישה אקראית שלהם עם מאן-דהו, מסתיימת בהזמנתו לשבת? חלקם, הופך זאת עם השנים ל"עיסוק קבוע", כדוגמת ר' יחיאל חצרוני תושב שילֹה שניתב עצמו לעיסוק עם נוער, ובכל שבת ביתו הומה אורחים. כמו כן בעריש זלוטניק מרח' צפניה 8 בירושלים המארח מידי שבת בביתו הקטן כ-40 איש גלמודים, חוזרים בתשובה וכל דִכפין וְדִצְרִיך. כשאחד כזה נפגש עם בחורה עליו לברר אם גם היא נמשכת מִטבעה לעניין או שמא היא רוצה להתרכז בבני-ביתה, ושמא אירוח במינון גדוש כזה יגרום לה מעמסה נפשית. מובן שלבירור זה צריך שגם הבת תכיר את עצמה...

הנישואין, מביאים את שני בני הזוג לשלב השלישי:


מתי מתעוררת בעיה? כשהוא ניגש להתחתן. בניגוד לפיקודיו בעבודה שחייבים לקבל את הביקורת "הצודקת" שלו, הבחורה שגם היא מבוגרת כמוהו ובעלת ניסיון-חיים מזהה מיד את ה"טיפוס" ונפרדת ממנו אחרי פגישה אחת
ג) מלוכה
- לאחר שיוסף נשא אישה והשלים את עצמו, הוא יוצא למלוך "על ארץ מצרים". כלומר,  על מיצרי העולם הזה. היינו: הנשמה שבגוף כל אדם, הריהי כיוסף שבבני יעקב. תפקידה להנהיג את האדם למלוך על "מצרים" שבו על חולשותיו ועל השלילה שבו... כי כעת, כשהוא נתון במערכת הנישואין, אין לאדם ברירות רבות: אם "יוסף" לא יסכים למלוך על "מצרים", הוא יישאר כלוא ב"בור" בעיות הנישואין למשך כל חייו. במילים אחרות: ללא ה"עזר כנגדו" שבנישואין, האדם הוא מלך אביון מאוד המוּבל בידי "נתיניו". הלא הן נטיות-נפשו הבוסריות.

אילולא שהורגלנו לפסוק בו פתחנו, ודאי היינו תמהים: "וַיקרא פרעה שֵׁם יוסף... וַיתן לו את אסנת". מאימתי נעשה פרעה שדכן?!

ראשית, בחיוך: התורה רוצה ללמדנו שלמראה רווק בן 30 (בראשית מ"א, מ"ו), אפילו פרעה הרשע התפנה מיד מכל עסקיו ומצא לו שידוך... אך ביתר עומק: שושלת הפרעֹנים המצרית מייצגת במהותה הרוחנית צד טומאה קשה, הוא "הנחש" (פרעה = העֹרף הקשה). וכפי שרמז רש"י (לשמות י"ד, ז'): "כָּשר שבַּמצרים - הרוג; טוב שבנחשים - רצוץ את מוחו". בהופעות שונות על בימת העולם מתברר שיש לנחש תכונה מיוחדת: כשהוא רואה שהשעה משחקת לקדושה, הוא אינו לוחם בה חזיתית אלא ממתין לשעה טובה יותר מבחינתו. בינתיים, הוא נותן לקדושה משהו מ"שלו" כדי ש"נהיה בקשר" וכדי שבעתיד כשתגיע שעתו הוא יוכל להעביר את השפעתו באמצעות אותה "מתנה".

בתת-הכרתו רואה פרעֹה שהקדושה עולה כעת לגדולה באמצעות יוסף, נציגהּ המובהק. מצרים, הטומאה, צריכה כרגע את יוסף: הן כדי לצלוח בחכמתו את שנות הרעב, ובעיקר, כדי למשוך אחריו את ישראל מצריימה לעמקי ממלכת הטומאה. "הנחש" ממתין אפוא לשעת הכושר, אך בינתיים זורע את זרע הפורענות. יוסף הוא עמוד שמירת ברית הקדושה, ולכן "מעניק" לו פרעה אישה מצרית כדי לטמאו.

ובאמת, איך לא שאלנו: האם יוסף הצדיק, צדיק יסוד עולם שהסכים לקחת אישה מצרית בת אל ניכר ומי שעמד מול אשת אדוניו בהיותו עבד מושפל, אינו יכול לשמור על קדושתו בעלייתו לשררה?!


ובאמת, איך לא שאלנו: האם יוסף הצדיק, צדיק יסוד עולם שהסכים לקחת אישה מצרית בת אל ניכר ומי שעמד מול אשת אדוניו בהיותו עבד מושפל, אינו יכול לשמור על קדושתו בעלייתו לשררה?!
ה"תרגום יונתן" חש להרגיע אותנו. על הפסוק "ויתן לו את אסנת בת פּוֹטי פֶרע", הוסיף: "...אסנת שילדה דינה לשכם, וגידלתה אשת פוטיפרע". אסנת אינה בתם של פוטיפר ואשתו. זוהי הבת שנולדה מדינה בת יעקב ושכם בן חמור ואשר ההשגחה דאגה שתגיע למצרים, שם אימצו אותה פוטיפר ואשתו שהיו חשוכי ילדים (פדר"א ל"ח). המדרש מגלה פרט מעניין: כאשר זעם פוטיפר על יוסף ורצה להורגו, הייתה זו אסנת שגילתה לו בסתר שאשתו טפלה אשמת שווא על יוסף... (ילקוט שמעוני וישב קמ"ו).

יוסף ידע על יהדותה של בת המעביד שלו. כשהורכב במרכבת-המשנה ברחבי מצרים (בראשית מ"א, מ"ג), זרקו בנות מצרים לעברו תכשיטי זהב כדי לפתותו להביט לעברן, אבל אסנת זרקה לעברו קלף שהיה על צווארה מילדותה ובו חרט יעקב את מקורהּ ואת סיפור חייה... (רבנו בחיי וחזקוני שם, מ"ה).

הנה כי כן. רבות הן המחשבות בלב "הנחש", ועצת-ה' היא תקום.