"...איך אתם אוכלים ושותים? איך אתם ישנים על מיטתכם? איך אתם מטיילים בחוצות?...אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים? ...למה אתם ממתינים?".





"אם נמסור את השטח הזה לערבים", היטיב לבאר אותו האיש, "נצרת, עפולה, חיפה, הקריות, נתניה, תל אביב - יהיו מטווח ברווזים"

המשפטים האלה נכללו במברק שכתב לפני 65 שנה הרב מיכאל דב וייסמנדל זצוק"ל מגדולי רבני הונגריה למנהיגי הציונות, לאחר שכל תחינותיו לעשות משהו למען הצלת יהודי סלובקיה מציפורני הנאצים עלו בתוהו.



בקשר למה נאמרים הדברים (והרי שורות אלה לא נכתבות ערב "תשעה באב" או ערב "יום השואה")?



לפני כשבוע עליתי עם כמה מאות יהודים לישוב חומש החרב אשר בשומרון. לא רומאים ולא ערבים החריבו את חומש: את המלאכה הבזויה עדי "ערו ערו עד היסוד בה" ביצעו אחינו-מנדינו-חיילינו צייתני הפקודה, בני אברהם יצחק ויעקב. 



עמדתי בנקודת תצפית מתוקשרת ומפורסמת – נקודה בה נתפס בשעתו בעדשת המצלמה איש הגירוש והחורבן אריאל שרון אשר ניצב באותו מקום ביחד עם דיפלומטים זרים, כשהוא צופה ביחד איתם על הנוף המדהים והחובק 3/4 משטח המדינה הנשקף מחומש; "אם נמסור את השטח הזה לערבים", היטיב לבאר אותו האיש, "נצרת, עפולה, חיפה, הקריות, נתניה, תל אביב - יהיו מטווח ברווזים".



והנה, קברניטי המדינה כיום יוצרים מגעים ועושים מעשים למסור את השומרון, בכללם חומש, שכם, ג'נין, ל"נשיא" אבו מאזן, קרי לחמאס, כאשר המשמעות המעשית של הדברים: השמדת העם היושב בציון וחיסול המדינה (כך, בסגנונו הוא, היטיב לאחרונה להגדיר את הדברים ראש השב"כ יובל דיסקין).





ושוב חוזרת הזעקה הנ"ל: "אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים? ...למה אתם ממתינים?"

ואילו "הברווזים", כלומר אנו, בני העם העומד לפני גזירת החיסול (רחמנא ליצלן!) נאלמים דום (ועדיין לא דיברנו על ירושלים, ועדיין לא נגענו בכל הקשור למצוות ישוב ארץ ישראל).



ושוב חוזרת הזעקה הנ"ל: "אחינו בני ישראל האם השתגעתם? האם אינכם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים? ...למה אתם ממתינים?".

חכמינו בסוף המשנה במסכת סוטה מתארים בפרוטרוט את אווירת ההידרדרות הרוחנית שתתחולל בתקופת "העקבתא דמשיחא": אלימות, שקר, חוצפה, שחיתות השלטון וכו' וכו' (נשמע מוכר?), ומסיימים את תיאורם "המלבב" באמרה הידועה: "ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".



גדולי ישראל היטיבו לבאר כי ההישענות "על אבינו שבשמים" בעת קשה שכזו, מצביעה דווקא על כהות חושים. בוודאי שיש לצפות לעזרת ה' וישועתו. ברם, יחד עם זה בשעה גורלית זו  של "להיות או לחדול" יש "להפשיל שרוולים", לעשות מעשים, לזעוק זעקה גדולה ברחובה של עיר, ולצאת בקריאת תיגר על השלטון המושחת והמשחית. אבל, חלק נכבד מהריאלים שבתוכנו שהיטיבו להכריז כל השנים (בטעות כמובן) כי רק "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" - מתוך חשש כנראה שלא יוקעו חלילה ויסומנו  כ"ימנים פאנאטיים-קיצוניים"– שוקעים באפטיות ובתרדמה "ממלכתית" עמוקה, והופכים לפתע ל"מאמינים גדולים" וסומכים על הנס בלבד.



"לה' הישועה", ומאיתנו מתבקש אם לא לסייע, לפחות לא לקלקל ולהפריע...