כבר בסניף נוצרים זוגות בציבור הדתי-לאומי, ואין זה משנה אם הנהלות האולפנות והישיבות בעד או נגד, כי זה פשוט קיים. לאחר שדאגו להפריד ביניהם עד גיל 15, הם נפגשים ומכירים קצת יותר מקרוב בגיל זה ומגלים כי טוב. כל מי שהיה בתנועות הנוער מכיר את הזוגות האלה. הם החלו להיות חברים כילדים ממש, בגרו וחלקם נישאים בהגיעם לפרקם, ברוך השם...





כבר בסניף נוצרים זוגות בציבור הדתי-לאומי, ואין זה משנה אם הנהלות האולפנות והישיבות בעד או נגד, כי זה פשוט קיים. לאחר שדאגו להפריד ביניהם עד גיל 15, הם נפגשים ומכירים קצת יותר מקרוב בגיל זה ומגלים כי טוב

מי שלא הספיק בסניף, יוכל אחר כך על ידי חברים טובים. ברוב האולפנות ובישיבות בנים מכירים לחברים, ובנות מכירות לחברות. הם מסתדרים בינם לבין עצמם. כך שהרגיל הוא שבאמת אפשר למצוא לבד. גם אם רוצים ההורים לסייע, הם מוצאים עצמם די מיותרים בנושא.



מה קורה אחר כך? איך מכירים את בן או בת זוג?



לאחר שהסתיימה הפעילות בתנועה, נמתח פתאום מן חוט סמוי בין הבנים והבנות. ומי שרק אתמול ניהלו ביניהם שחנשי"ם, בנים- בנות, אומרים רק שלום מנומס ברחוב ולא יותר, מתח דק מאוד נוצר והקרבה הקודמת נעלמת.



הבעיה נוצרת בגילאי ה-21 + שאז אין מסגרת חברתית בנים-בנות, וכמעט שאין דרך להכיר. ובאמת איך יכירו מי שהחברים או החברות לא משתתפים בחיפושיהם, ומי שההורים והמכרים הפנימו שהם כבר יסתדרו בעצמם?



כך מגיע שלב שבו מתחילים להשתמש באמצעי השידוכים הקיימים: אתרי אינטרנט, מפגשי "קשר", ובשלב קצת יותר מאוחר שבתות רווקים-רווקות, ערבים מיוחדים, כנסים לרווקים ורווקות, ואחרונים לא חביבים כלל אלו השדכנים. הדרך ארוכה לעיתים ומתישה.



אחוז גבוה מבין גילאי 25-35 ומעלה עדיין לא נשואים. האם שדכנות אינטנסיבית תזרז את הפיתרון? איך בדיוק זה ייעשה? הועלו אפילו הצעות לתשלום גבוה כדי לעודד כל מי שיכול לעסוק בשדכנות, כמו אצל החרדים. אבל במגזר הזה, כפי שראינו, ההתנהלות שונה לחלוטין. בעוד אצל החרדים זהו המוצא היחיד (השדכן יכול להיות גם חבר, שכן, דוד או אחד ההורים), בציבור הדתי לאומי מוצאים לעצמם הצעירים בני זוג כבר במסגרת החברתית שלהם, בתנועת הנוער. 





אצל החרדים כולם רשומים אצל שדכנים. זה אומר שאיש לעולם לא ישכח ולא ייעלם ממערך השידוכים, וזה אומר שיש לשדכנים מאגר משקף ומלא, ותמיד יש אפשרות שתגיע הצעת שידוכין כלשהי

אצל החרדים כולם רשומים אצל שדכנים. זה אומר שאיש לעולם לא ישכח ולא ייעלם ממערך השידוכים, וזה אומר שיש לשדכנים מאגר משקף ומלא, ותמיד יש אפשרות שתגיע הצעת שידוכין כלשהי. השדכנים משיגים את השמות שהם בדרך כלל מכירים את המשפחה ואת הזרם הדתי שלהם. הם רק בודקים דרישות ומציעים. השדכן הוא בדרך כלל גם חלק מן המערך החברתי של המשפחות החרדיות. הוא יודע עליהם כמעט הכל. יש לו כלים לברר מה שנחוץ.



הם קודם בודקים, ואחר - כך מציעים. אז גם מתחילים בירורים יסודיים, לעיתים על אחיין רחוק שלא ראו שנים או ציונים בבית הספר, על המבחנים ואפילו על המעמד החברתי. רק אם הכל מתקבל על דעתם, מתחילים עם נושא הפגישות. את הפגישות קובעים השדכנים וההורים. בכלל השידוך מתנהל יותר בין ההורים לשדכן, וגם בין הפגישות השדכן עדיין שותף פעיל. הוא שומע את הצדדים, ומנסה לפשר אם יש  בעיה כלשהי.



השידוכים אצל החרדים: בפגישה ראשונה, לאחר שראו שאין דחייה, הם משוחחים ומנסים לברר ביניהם שאיפות וחלומות, רמה רוחנית וכושר שיחה משותפת. יש להם בדרך כלל דף שאלות מוכן ומוכר (זה לא שהם קוראים מתוכו). הם לומדים לשאול שאלות מובילות ומכוונות כדי לדעת מה שחשוב להם. הפגישה היא כמעט מקצועית. לאחר פגישה ראשונה כבר יכולים הצעירים לדעת אם זה מתאים או לא שהרי הם כבר יודעים הכל על חיי המוצע. אם יש פגישה שנייה, סימן שזה ממש מתקדם. בכל פגישה מעורב השדכן, והוא יודע איפה זה היה? על מה דיברו? ואיך הרגישו? כך שבכל שלב אפשר לסייע ולייעץ אם צריך. אם יש פגישה שלישית ורביעית (שזה לפעמים ממש הרבה), כמעט בטוח שזה זה. גם בדיונים הכספיים מעורבים בדרך כלל השדכנים. מי ייתן למי וכמה, עד החופה בעזרת השם. זה בהחלט יכול להיות שווה כמה מאות דולרים.



איך זה מתקשר לציבור הדתי לאומי?



1. אצל השדכנים ובאתרי האינטרנט רשום אחוז קטן של הרווקים והרווקות. כך שיש המון רווקים ורווקות שלא רשומים כלל בשום מקום, חוץ מאשר אצל הקב"ה כמובן.



2. רבים אינם מוכנים לשמוע כלל משדכנים או מאתרי אינטרנט. הם סומכים על עצמם ועל חבריהם. כך שאין זה ממש מערך שידוכים, אלא סוג של מקריות או אם תרצו סייעתא דשמיא.



3. עבודת השדכנים בציבור הדתי-לאומי היא אפילו לא תיווך. נכון שנראה כאילו באמת יש איזו התעסקות רבה. יש שיחות ארוכות, סיפורים עצובים, שיתוף בהתלבטות, נתינת עצות, וניסיון להכוונה. אבל מה שיש הכי הרבה זה כנסים. ובדרך כלל, מפני שהצעירים מנהלים לעצמם את השידוך, והם יודעים בדיוק מה הם רוצים. זה רק קצת בירורים, מסירת מספר טלפון, ותנהגו בזהירות חבר'ה...



4. הבירורים. כמעט שלא מבררים. אין ממש כלים לזה ואין סבלנות. גם אם כבר מנסים לספר פרט מסוים שלכם נראה חשוב, לא תמיד הם מתייחסים. הם מסתפקים בדרך כלל במספר נתונים שחשובים להם ובכל מקרה מעדיפים קודם כל לראות. אם המראה טוב, הם ממשיכים עוד קצת ואחר כך שוכחים או מתעצלים לברר או שמחליטים שזה כבר לא חשוב.



5. הפגישה. פגישה אמורה להיות מקום רציני מאוד לבדיקת מישהו שאולי יהיה הבעל עימו תחיי עד 120 או אולי האישה עימה תקים את ביתך, האישה שתלד את ילדיך. אבל קשה להיות במישור הזה במגזר מעורב שכזה,  אולי מפני שכולם פה היו בבני עקיבא או בעזרא שהרי כולם מכירים את כולם.

בהתחלה בודקים מאיזה שבט הם, אחר - כך אולי מעלים חוויות משבת הארגון וממסע פסח, מי היה עם מי, ומי מכיר את מי. תוך כדי מביטים היטב אבל לא מרוכזים בנושא, ואולי דווקא מביישנות. איך אפשר לדבר עם מישהו ש"שפיכטל" את הקירות בסניף איתך או עם מכר על הקמת בית ביחד? צריך קודם שיחות מסביב. לא יודעים לגשת תכל'ס, וחוזרים הביתה מתוסכלים כי שוב בזבזנו ערב...



כך שיתכן שמפני שאין להם את הכלים לבדוק, יש הרבה פגישות עקרות. התסכול גובר מפגישה לפגישה, הכוח הנפשי נחלש ומכאן כושר ההחלטה, הבחירה. 





צריך מערך הדרכה רציני שיכוון, ילמד איך לנהוג, ויסביר את חשיבות הקמת הבית. כשרואים כמה משקיעות האולפנות בחינוך לשירות המדינה (מה שקרוי שירות לאומי), אי אפשר שלא להתפעל

צריך מערך הדרכה רציני שיכוון, ילמד איך לנהוג, ויסביר את חשיבות הקמת הבית. כשרואים כמה משקיעות האולפנות בחינוך לשירות המדינה (מה שקרוי שירות לאומי), אי אפשר שלא להתפעל. הם באמת יסודיים ומשקיענים. הם מצליחים להחדיר בנערות את חשיבות השירות, ואת חשיבות הנתינה בגיל זה. דומה שהבנות לא נוצרו אלא ל"שירות לאומי".



חשוב לחנך את הבנים ואת הבנות להקמת בית: איך תלמדו לזהות את בן או בת זוגך? בשביל מה צריך בן או בת זוג? איך נוהגים בפגישות? איך תשמרו על הבית שלך? למה חשוב שתשמרו על הבית שלכם? איך זה מתחבר עם החיים המודרניים שלכם? ויש עוד. כמו שמחנכים אותם לתת את הנשמה בשירות ובצבא,  חנכו אותם לתת את הנשמה גם לבית שלהם בעזרת השם.



מניסיוני ראיתי שלומיאליות רבה בנושא. הכל חפיף. אז שדכנים זה יכול להיות מצוין, אבל צריך שיהיה סדר. הם נרשמים אצל כולם, ומקבלים הצעות מכולם. נפגשים עם כולם או שלא, והכיס מלא רעיונות וללב אין תשובה. צריך שיתוף עם המנהלים של הישיבות והאולפנות. כולם צריכים להירתם ולהיות מוכנים לשתף פעולה כמעט כמו שהם משתתפים בנושא השירות הלאומי, וכמו שמשתתפים בישיבות ההסדר.

מערך שידוכים, כמו מערך עמותות לשירות לאומי.



וצריך פתרון נוסף: משהו מיוחד שידאג לבוגרים יותר שנמצאים כבר כמה שנים בהמתנה, משהו נועז יותר ושונה, משהו שיתחבר יותר למגזר, ומשהו שיקרב את הגאולה.