הצדעה לרן ארז

העניין הזה צריך להיות בראש דאגותיה של המדינה.

אורי אליצור , ז' בטבת תשס"ח

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

ראשית, אני מצדיע לרן ארז. אני עדיין לא יודע מה וכמה הוא השיג למען החינוך יחסית למה שיכול היה להשיג מנהיג אחר, אבל אני בעדו כי כולם נגדו. אני שומע את כל הפרשנים, השדרנים וכותבי ההגיגים, אלה שבעד השביתה ואלה שנגד השביתה. הם חוזרים באופן חלול על המנטרה שהמורים היו ראויים למנהיג יותר טוב בלי נימוקים ובלי הסברים מתקבלים על הדעת, כאילו מדובר במין טקסט שחובה להגיד אותו כדי להיות שייך לטובים. ואני מבין מזה שרן ארז הוא איש שמעצבי האופנה התקשורתית הוציאו עליו חוזה. ככה מדברים על נתניהו ועל אפי איתם, ככה דיברו על בגין בשעתו, וככה דיברו על אריק שרון בתקופה ה"טרום אתרוגית". מעצבי האופנה ומוציאי החוזים לא מבזבזים אנרגיה על אנשים לא רציניים.


מובן שאי אפשר לדעת באופן שמי מיהם מעצבי האופנה הקשוחים שיודעים להכתיב מנטרות ולהשיג צייתנות כזאת בכל רחבי העדר, אבל אפשר לנחש שהזכרים הכי קשוחים בעדר הברנז'ה הישראלי הם חוגים המקורבים ליולי תמיר עוד מימי "שלום עכשיו"
מובן שאי אפשר לדעת באופן שמי מיהם מעצבי האופנה הקשוחים שיודעים להכתיב מנטרות ולהשיג צייתנות כזאת בכל רחבי העדר, אבל אפשר לנחש שהזכרים הכי קשוחים בעדר הברנז'ה הישראלי הם חוגים המקורבים ליולי תמיר עוד מימי "שלום עכשיו". והניחוש הבא הוא שזו הדרך שבה ניסתה כבוד השרה, בעזרת כמה חברים ותיקים, להתמודד עם מאבק המורים: לחסל את רן ארז אישית. ארז לא נגרר לקרב על תדמיתו ושמו, למרות שהיו לו כלים לזה. היה שם לא מעט כסף ליחסי ציבור והמון זמן מסך ומיקרופון, אבל רן ארז מחל על כבודו ולא ביזבז שקל אחד או דקת מסך אחת כדי להתווכח עם משמיציו ולהגן על האגו שלו, וזה לזכותו.

הכבוד והשקלים

אולי בין היתר בזכות הדבר הזה ארגון המורים הצליח לשכנע את הציבור שהוא לא נאבק על השקל והאחוז, אלא על החינוך והכבוד שמערכת החינוך בישראל אכן מוזנחת ומתדרדרת ושהעניין הזה צריך להיות בראש דאגותיה של המדינה. המשפט שייזכר כצורם ביותר בחודשיים האלה היה זה שנפלט לרוני בר און כשאמר שאי אפשר לדרוש מראש הממשלה להתערב בעניין הזה כי הוא "עסוק בענייני המדינה". חלק לא מבוטל ממאה אלף האנשים בכיכר רבין באו בתגובה על המשפט הזה. "אדוני", הם צעקו מהכיכר, "אנאפוליס שמנאפוליס. הפרצוף של החינוך הוא ענייני המדינה הכי חשובים".

אם בבחירות הבאות זה יהיה הנושא המרכזי שמדברים עליו, אל תשכחו למחוא כפיים בשקט בבית מול הטלוויזיה לרן ארז. וכיוון שהמאבק לא היה על השקלים אלא על כבוד המורה, הוא הצליח גם אם יתברר בסוף שבעניין השקלים לא הייתה פריצת דרך דרמטית. ניהול השביתה והאפקט הציבורי שלה החזירו את הכבוד למורים, למקצוע ההוראה ולמעמד החינוך בסולם "ענייני המדינה". מצד שני נכון גם ההיפך. גם אם בסעיף השקלים תחול עלייה משמעותית מאוד, זה לא מה שיושיע את מערכת החינוך השוקעת שלנו.

בוודאי, אין ספק שקיים קשר בין שכר המורה לבין כבוד המורה וכבוד המקצוע ומכאן בין רמת המשכורת של המורה לבין רמת החינוך בישראל, אבל הכסף הוא רק אחד הגורמים הקובעים ולא החשוב שבהם. הוא תנאי לא הכרחי, ולא מספיק.

לא בבית ספרנו

הרי בשעה שהמורים מקפלים את השלטים במדרכה ממול, עדיין שובתים המרצים באוניברסיטאות. שכרם של האנשים האלה נמוך לא רק יחסית לעמיתיהם בחו"ל, אלא גם יחסית לשכנים שלהם בבית המשותף בירושלים או בפתח תקווה. השכנים האלה יכולים להיות פקידים בבנק, קבלני שיפוצים, עורכי דין או בעלי קיוסק, והמשכורת של הפרופסור מהדלת ממול נמוכה יותר משלהם. ובכל זאת מרצים לא עוזבים את המקצוע (חלקם עוזבים את הארץ, וזה רע מאוד) והולכים להיות בעלי קיוסק. אין שם כסף בפרופסורה, אבל יש כבוד. גם רופאים בישראל משתכרים שכר נמוך מאוד לאורך הרבה מאוד שנים. ובכל זאת כבוד למקצוע יש, ואנשים הכי מעולים מתדפקים על שעריו.


תתכנסו בחדר המורים ותחליטו להפסיק את ההפקרות. תלמדו לומר "לא, בבית ספרנו", לתלמידים וגם להורים. דמוקרטיה איננה מילה נרדפת לחוצפה, ושוויון איננו מושג זהה להפקרות
את הכבוד למקצוע ההוראה לא יביא הכסף וגם לא הקטנת הכיתות. את הכבוד ואת האנשים המעולים תביא לחינוך רק אווירה של כבוד בבית הספר. באחד מימי השביתה הייתה גם הפגנה של תלמידים למען זכויות מוריהם וזה יפה, אבל בתמונה בעיתון ראיתי נער חמוד כבן 14 או 15 מחזיק שלט שעליו כתוב "יולי סמרטוטולי".יענו חינוך לדמוקרטיה. אז לא חברים, זה חינוך להפקרות. יולי תמיר היא שרה בממשלת ישראל ואתה ילד בן 15. אתה לא יכול להניף שלט מחוצף כזה, לא בבית ספרנו.

את זה, חברים מורים, אף אחד לא יכול לעשות במקומכם שום רפורמה ושום "מערכת", אלא זה אתם מלמטה: כל מורה בכיתה שלו, וכל קבוצת מורים בבית הספר שלה. תתכנסו בחדר המורים ותחליטו להפסיק את ההפקרות. תלמדו לומר "לא, בבית ספרנו", לתלמידים וגם להורים. דמוקרטיה איננה מילה נרדפת לחוצפה, ושוויון איננו מושג זהה להפקרות. תנהגו כבוד זה בזה ותדרשו מהתלמידים לנהוג בכבוד בכם, ולדעת את מקומם. זה היסוד ההכרחי להשבת כבודו, וממילא גם רמת הישגיו של החינוך בישראל.