בזמנו כתבתי על מחסור בספרים של המגזר הדי גדול הזה של הדתי-לאומי. כתבתי על כך ("אין לי מה לקרוא"), שילדי המגזר האוהבים לקרוא, מוצאים (בהכוונת ההורים, כמובן) בילדותם ספרים בעיקר מהספרות החרדית הרבה. אחר כך כשהם גדלים, הם מגלים שזה לא ממש מתאים להם ומחפשים משהו אחר. יש שמתוך ההרגל ממשיכים לקרוא רק בספרות החרדית ויש שנעשים עצמאים וקוראים גם ספרות חילונית, שהיא בהחלט רבה מאוד.



הבעייה עם הספרות החרדית, הכתובה עם המון יראת שמים ובהחלט מלאה בערכים חשובים, שהם לא תמיד מתחברים למה שמוכר לילד הרואה עצמו גם כן דתי... וזה קצת מבלבל אותו

הבעייה עם הספרות החרדית, הכתובה עם המון יראת שמים ובהחלט מלאה בערכים חשובים, שהם לא תמיד מתחברים למה שמוכר לילד הרואה עצמו גם כן דתי... וזה קצת מבלבל אותו.

ספר יכול לסייע בעיצוב אישיות הילד, להיות כלי להתחברות עם דמויות בסיפור, מה שנותן חיזוק לתכונות שקיימות בו. ליצור הזדהות מסויימת, לפתח חשיבה ולהעמיק ערכים. הבעייה היא שהספרות החרדית מדברת בשפה קצת שונה. כך קורה שעם הריבוי בקריאת ספרות חרדית בלבד מתבלבלת הזהות העצמית וחושבים שאולי אנחנו פשוט משהו אחר. אבל מה?

והספרות החילונית להבדיל, הרי היא לגמרי בעייתית. מאוד קשה למצוא משהו מתאים לקריאה בלי שישורבב גם משהו ממה שלא ראוי. לא מזמן, חיפשתי ספר חדש וטוב לי או למשפחתי, ומאחר שהמדפים הדתיים כבר נגמרו לי, פניתי לחפש בשדות זרים. הספרנית החביבה הקדישה לי מזמנה, וישבה עימי לבדוק בספרים. מפחיד!  כשהיא הביטה בספרים דרך עיני, היא גילתה בפתיעה שאי אפשר להציע כלום. אותה זה הצחיק. היא לא חשבה על זה ככה. הספרות החילונית מלאה בבעיות מוסריות מעוותות, מלאה בדכאונות אינסופיים, מלאה במחשבות אובדן.

חזרתי למדפים של הספרים ל"דתיים" ומיחזרתי את מה שכבר קראנו.

אני עדיין מחפשת את הספרות הדתית לאומית. ספרות שתבטא את רוח המגזר: את החלומות, את השאיפות, את ההתלבטויות ואת המשברים שחווים. וכן, גם את החיפוש וגם את האהבות. גם על כך אפשר לכתוב ברמה מתאימה. הרי זה קיים, לא? או שגם זה נעלם?

הספרות החרדית פשוט שופעת. נראה שכל שבוע יוצא שם ספר. יש להם הרבה מה לומר ונראה שכמעט כל נערה מנסה לכתוב ולהתבטא. והחילוניים? שם בכלל אין גבול. המון ספרים.

ודווקא מהמגזר שאימץ לעצמו גם מזה וגם מזה לא יוצאים ספרים?



יתכן שהבעייה נעוצה בכך שבבתי הספר לא נותנים להם מספיק לכתוב חיבורים. לא מקדישים תשומת לב מספקת להבעה בכתב. לא רגילים לכתוב סיפור קצר או ארוך. יתכן גם שזה מפני שהם עסוקים מדי או שזה מה שרצוי?

יתכן שהבעייה נעוצה בכך שבבתי הספר לא נותנים להם מספיק לכתוב חיבורים. לא מקדישים תשומת לב מספקת להבעה בכתב. לא רגילים לכתוב סיפור קצר או ארוך. יתכן גם שזה מפני שהם עסוקים מדי או שזה מה שרצוי?

כדאי לתת להם לכתוב יותר, ולו רק בשביל בירור ההגדרה העצמית שלהם. כתיבה טובה לא רק כדי שיהיה לאחר מה לקרוא. היא כלי לביטוי עצמי. לביטוי תחושות, לספר סיפורים. היא גם מסייעת בחשיבה, בהבנת דברים ובעשיית סדר במחשבות.

וההורים יכולים לעשות משהו בנדון. קנו להם פנקסים עבים מכורכים בכריכה עבה, כאלה שנראים כמו ספר. הציעו להם לנסות לכתוב מידי פעם. בהתחלה זה יצא מגומגם ומאולץ ויהיה בשימוש לעתים רחוקות מאוד.

יום אחד הם יחזרו הביתה נסערים ונרגשים ויכתבו דברים. אחר כך הם אולי יימשכו לזה וימשיכו לכתוב.

בעצם, למה שהורים לא יקנו גם לעצמם אחד כזה? ומי יודע, אולי כך יגיע הספר הבא שלנו? ועוד אחד ועוד..