ייקח כמה שייקח, הרי בסוף נגיע

נראה שבשנים האחרונות יש להחליף את הנושא.

הרב אייל ורד , ט' בטבת תשס"ח

דעות הרב אייל ורד
הרב אייל ורד
צילום: עצמי

למה אנחנו ממהרים כל כך בכביש? מה הסיבה שהופכת אותנו לחסרי סבלנות? מדוע בכביש חבל לנו על כל שנייה, וכל דקה ספורה ומדודה כאילו מדובר בביטול תורה?


למה אנחנו ממהרים כל כך בכביש? מה הסיבה שהופכת אותנו לחסרי סבלנות? מדוע בכביש חבל לנו על כל שנייה, וכל דקה ספורה ומדודה כאילו מדובר בביטול תורה?
התשובה פשוטה. בכביש, הנושא שלנו, הדבר שמעסיק אותנו הוא 'להגיע'. כשזה העיקר בעינינו, כל מפריע הוא מוחשי מאוד, והמפריע הראשון הם העיכובים למיניהם.

נבין זאת טוב יותר אם נתבונן על המתרחש בעמידה בתור, בקופת חולים למשל. גם במקרה הזה, כשעומדים בתור, כל שנייה נעשית פתאום חשובה, ואיש לא מוותר על מקומו, ופעמים מגיעים לידי מריבה ממש על מקומנו בתור. למה? ואם תחכה עוד עשר דקות מה יקרה? הרי בבית אתה מבזבז את הזמן הזה ואף כפול ממנו בלי לשים לב. גם כאן התשובה זהה. העיקר בתור הוא להגיע לראש התור, כלומר לקצר את ההמתנה, וכיוון שכך, כל מה שמאריך אותה נתפס כמפריע, ולכן יש להילחם בו. איש לא יעקוף כאן!

נסעתי פעם באוטובוס עירוני, ובשלב מסוים נתקענו בפקק בתוך העיר. הנהג  היה עצבני במיוחד, לא התאפקתי ושאלתי אותו: "סליחה, אבל מה משנה לך אם אנחנו תקועים בפקק. זה לא קו בינעירוני שצריך להגיע אל היעד. המשמרת שלך בכל מקרה תסתיים בשעה קבועה. מה משנה לך אם הספקת לעשות ארבעה סיבובים או רק אחד?". הנהג הסתכל בי כמי שאינו מבין דבר."'מה זאת אומרת מה אכפת לי, אני רוצה להגיע!". אפילו במקרה הזה שבעצם אין לאן להגיע, אלא יש זמן של משמרת שבו האוטובוס צריך להסתובב במסלול מעגלי, גם בציור הזה הנהג רוצה להגיע.

נמצא שאנחנו ממהרים בכביש כי השכל שלנו מגדיר לנו את המשימה באופן כזה שכל עיכוב מקפיץ אותנו, כי הוא סותר את הנושא שלשמו באנו לכביש - להגיע!


נמצא שאנחנו ממהרים בכביש כי השכל שלנו מגדיר לנו את המשימה באופן כזה שכל עיכוב מקפיץ אותנו, כי הוא סותר את הנושא שלשמו באנו לכביש - להגיע!
אלא שנראה שבשנים האחרונות יש להחליף את הנושא, את סדר העדיפות. כלומר, השאלה הופכת להיות לא מתי נגיע, אלא האם נגיע, ואיך נגיע? האם כך, בצורה שבה אנו נוהגים, נגיע למחוז חפצנו או חלילה למחוזות אחרים? האם בצורה שבה נוהגים לידינו, נגיע ליעד שלנו או ליעדים שכלל לא תכננו? את השאלה הזאת צריך לשאול לא רק ביחס לנסיעה הקרובה, אלא ביחס לכלל הנסיעות שאנו עתידים לעשות מעתה והלאה. האם באופן הזה שבו אני נוהג, אצליח לעבור בשלום את הנסיעות הרבות שאני אמור עוד לעשות במשך ימי חיי.

כל השאלות המעט מפחידות הללו הביאו אותי להחליף את הנושא. הפסקתי לשאול את עצמי מתי אגיע? כלומר, כמה זמן ייקח, והתחלתי לשאול איך אגיע? האם אגיע בריא שלם? האם אגיע עם כל הנוסעים שאיתי? האם אגיע רגוע? האם אגיע בלי לפגוע באיש? זה הנושא שמעסיק אותי כשאני נכנס לרכב, ותתפלאו כמה שינוי תודעתי קטן כזה יכול להשפיע על הנהיגה בפועל.
 
דיברנו בעבר על כך שמשתנים. אפשר להתחיל את השינוי מכאן. משנים ראש. אומרים לעצמנו - ייקח כמה שייקח, העיקר שבסוף נגיע.