מה אומר הבגד שלך? (לנשים בלבד)

בחירת הבגדים שלנו מעיד על הדרך שבחרנו בה לעצמנו.

מרים בר , י"ד בטבת תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

יש משהו בבחירת הבגדים שלנו שמעיד על הדרך שבחרנו בה לעצמנו או לפעמים על הדרך שאנו רוצים להראות את עצמנו.
 

במגזר הדתי לאומי וגם במגזר החרדי רואים את הנשים שמוצאות דרך להתבטאות אישית, לפעמים אולי קצת מוגזמת. הן מוצאות מקומות בלבוש שאפשר להדר, לשנות לצבוע והן כבר נראות עכשוויות, מעודכנות ומשדרות הצלחה
גם במגזר הדתי לאומי וגם במגזר החרדי רואים את הנשים שמוצאות דרך להתבטאות אישית, לפעמים אולי קצת מוגזמת. הן מוצאות מקומות בלבוש שאפשר להדר, לשנות לצבוע והן כבר נראות עכשוויות, מעודכנות ומשדרות הצלחה.
 
יש את הלבושות בפשטות כובשת עם המטפחת המגולגלת והן נראות רכות, שורשיות ומאוד "עבריות". הן יפות לא פחות, אולי הרבה יותר. ולבושן בוודאי מעיד על פשטות הליכות ועל "יש לי הצמצום שלי, ועולמי איננו צר עלי".
 
במגזר הדתי לאומי וכן במגזר החרדי רואים לבוש שונה ומגוון, ואדבר רק על הקיצוניות המוכרת. אצלנו יש בנות בג'ינס קליל ובחולצה די אופנתית, צנועות וחינניות לא לפי הקריטריונים של החרדים אך בבית הספר הן נמצאות ממש בתוך הגבולות. הן בנות מתוקות צנועות ופשוטות. הלבוש מעיד אולי שהן קצת פרחי בר, גדלות לעצמן, מחפשות עוד מקורות לגדילה ולצמיחה. מניחים להם עם הכוונה כלשהי מדי פעם. אם לבושן אינו צועק אפנה, הן בעזרת השם תשארנה צנועות והבגדים יתארכו להן.
 
יש הלבושות בארוך חרדי, רק שזה ג'ינס וחולצה צבעונית יותר. הן צנועות, ומשדרות רגיעות וביטחון בדרכן, או שהן ביישניות יותר או שאולי אין להן שאלות והן פשוט בפנים.
 
יש את השכבתיות, כמה חצאיות, לפעמים גם מכנסיים ובדרך כלל גם צעיף גדול עוטף את צווארן ברגע שקצת יש סיבה... הן מחפשות בדרך כלל עוד קצת רוח. הצעיף מעיד על חיפוש משהו עמוק יותר בחיים (זה דווקא מצריך התייחסות וחשוב למצוא לזה מענה).  אני מתכוונת לצעיפי הכפייה ודומיו, לא לצעיף האלגנטי- גנדרן...
 
הבנים, אצלם הדברים הרבה יותר מסובכים. כמה ביטוי עצמי אפשר למצוא בבגדים שלהם? אולי בגלל זה קשה לדעת לאן מועדות פניהם.
 
כל חריגה בולטת מאוד בשטח, נשארה הכיפה. שם הם מוצאים לעצמם מקום נרחב למרד הפרטי, לביטוי האישי. עד שהם מתבגרים ועוברים לכיפה סטנדרטית- צנועה שרק מעידה על אמונה פשוטה בלי וארציות משונות  וגיוונים.
 
הנערים עם הפאות והציציות המתנפנפות, זה בדרך כלל הולך עם כיפה גדולה. כנראה שמעיד על נאמנות ועל שורשיות עמוקה ומחוברת למקור העברי הקדום, משהו שבנות ה-16 הצעירות סבורות שזה רומנטי וקסום. אחר כך זה עובר להן, נשארות שם רק הקסומות והחולמות.
 
כדי להבין את עוצמת הביטוי בבגד, נזכור את הופעת הצוענים: צבעים צועקים, מחרוזות צבעוניות, מטפחות קשורות מלפנים, מתחבאים ומתנוצצים. אין להם בית, אין להם מדינה. נדמה לי שאין להם גם דת.
 
החרדים: חליפה - שחור לבן ומגבעת, סט קומפלט. מה שמעיד על אמונתם התקיפה שהבגד מעיד יותר מכל על האדם. אין מקום לפשרות. הכל אצלם שחור לבן. אין פשרות מבחינתם לא בהלכה, ומכאן גם לא בלבוש.. . אם יש חריגות רק מי שבקיא מבחין: אולי צורת החבישה של הכובע בסגנון האמריקני, שיער מעוצב מדי וכדו'.  
 

אני חושבת שהגענו לשלווה רוחנית מסוימת אם אנו מתלבשים בסטנדרט קבוע. אם איננו מושפעים יותר מדי מאופנות חולפות, לא מושפעים מכל רוח מצויה, אלא רק מרוח היהדות בלבד
אני חושבת שהגענו לשלווה רוחנית מסוימת אם אנו מתלבשים בסטנדרט קבוע. אם איננו מושפעים יותר מדי מאופנות חולפות, לא מושפעים מכל רוח מצויה, אלא רק מרוח היהדות בלבד. ממקום של אמונה עמוקה ושלוות נפש בלי קשר לסערות החיים שקיימות בהחלט סביבנו, וכבר איננו זקוקים לביטוי חיצוני משתנה.
 
זאת הסיבה שאצל בני נוער מכל המגזרים יש חריגות לעיתים מוגזמות בלבוש. הם עדיין לא הגדירו לעצמם את זהותם. הם בודקים אפשרויות, בודקים את דרכם, עד שהם משתכנעים לטוב ולמוטב בעזרת ה'. 
 
הדברים נכתבו בעירבון מוגבל, כמובן. מראיית המשתנים מסביבי ביחס שווה לשינוי באורח החשיבה, ביחס להחלטה סופית בדרכם. ודווקא אנחנו, האמונים על הרבה גוונים, לא תמיד יכולים להבחין לאן נושבת הרוח. וגם על כך נכוון בברכה: "משיב הרוח (רוחניות) ומוריד הגשם (גשמיות)".