רבקהל'ה והדוד לורנס

כשאשת-ישראל נותנת פירותיה, הרי לך הקץ המגולה.

הסופר הרב יוסף אליהו , י"ז בטבת תשס"ח

"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד, ותמָּלא הארץ אֹתם" (שמות א', ז').

פרשת "ויחי" סתומה היא, דהיינו: כתיבתה בתורה אינה מתחילה בשורה חדשה, אלא באותה שורה בה נסתיימה הפרשה הקודמת, פרשת "ויגש". ולא זו בלבד: בפרשה סתומה רגילה, מניח הסופר רווח של תשע אותיות בין סוף הפרשה הקודמת לתחילת החדשה, ואילו ב"ויחי" היא 'סתומה שבסתומות' ואפילו רווח זה אינו קיים בינה לקודמת. והסבירו, ש"סתימה" גראפית זו של פרשת "ויחי" באה לרמוז ש"ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו" (רש"י בראש פרשת "ויחי").


ואילו ב"ויחי" היא 'סתומה שבסתומות' ואפילו רווח זה אינו קיים בינה לקודמת. והסבירו, ש"סתימה" גראפית זו של פרשת "ויחי" באה לרמוז ש"ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו"
אך יפה שאל בזה הרב שבתי סבתו הי"ו: מדוע באמת ביקש יעקב לגלות את הקץ דווקא כאן? והשיב: משום שהפסוק המסיים את פרשת ויגש (זה שיש להצמידו לתחילת "ויחי") סיפר ש"וישב ישראל בארץ מצרים... ויֵּאחזו בה וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". וכבר אמרו, "אין בן - דוד בא עד שיִּכלו כל נשמות שבגוף" (יבמות ס"ב.), דהיינו: עד שיֵּרד לעולם סך הנשמות הצריכות להיוולד. לכן, כיוון שישראל פרו ורבו מאוד מיד התנוצצה הגאולה וביקש יעקב לגלות את הקץ! (רְאה "בעל הטורים" בראש 'ויחי').

לפי דרכנו שיש קשר רוחני-מהותי בין ארץ ישראל והאישה, מתבקש מאוד להוסיף את מאמר חז"ל על פסוקי הגאולה שב"יחזקאל" (ל"ו, ח'): "אין לך קץ מגולֶה מזה, שנאמר: "ואתם הרי ישראל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לעמי ישראל, כי קֵרְבוּ לבוא" (סנהדרין צ"ח.), והרש"י המפורסם (שם): "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".

כשארץ ישראל נותנת פריה ואשת-ישראל נותנת פירותיה, הרי לך הקץ המגולה:

מן השנים בהן היא הייתה פעוטה, זוכרת רבקהל'ה רק את הדוד לורנס.

בהיותה כבת שנתיים, נאלצה אמהּ להפקיד אותה בידי ידידים הולנדים שנקראו עם השנים "הדוד לורנס ואשתו", בטרם הובלה יחד עם האב ושאר ילדיהם למחנה-הריכוז.

הדוד ואשתו טיפלו ברבקהל'ה הקטנה בכל ליבם ומאודם. הם חששו להוציא את רבקהל'ה החוצה שמא יאונה לה רע מידי הגרמנים ששוטטו ברחובות העיר ההולנדית, אך עם זאת דרבנו את ילדי השכנים להגיע ולשחק איתה. לאורחים נאמר שרבקהל'ה היא בת-משפחה שנקלעה לביתם בגין המלחמה.


הדוד ואשתו טיפלו ברבקהל'ה הקטנה בכל ליבם ומאודם. הם חששו להוציא את רבקהל'ה החוצה שמא יאונה לה רע מידי הגרמנים ששוטטו ברחובות העיר ההולנדית, אך עם זאת דרבנו את ילדי השכנים להגיע ולשחק איתה
אולם לאחר חצי שנה כשהחיפושים אחר יהודים גברו, הבינו הלורנסים שהחשש מפני הלשנה הוא מוחשי ביותר. הם הפיצו שמועה שהאורחת חזרה לביתה, וכך פסקו ביקורי הילדים בביתם. מעתה, הוחבאה רבקהל'ה בעליית הגג שם שהתה במשך כשנה וחצי... לך והסבר לילדה קטנה מדוע הילדים אינם באים לשחק עוד? מדוע אסור לצאת מן החדר?

דוד לורנס היה מסגר במקצועו, וממש יצא מכליו כדי להנעים לרבקהל'ה את שהותה בחדרון: הוא בנה לה שם נדנדה, קנה לה משחקי ילדים, ואף עיצב עבורה צעצועים מיוחדים. וכל זאת, חרף הידיעה הברורה שעל ראש וראש אשתו מרחף גזר-דין מוות, ברגע שימצאו מחביאים יהודים. אלוקים הוא היודע כיצד הצליחו השניים להחזיק פעוטה שאינה מסוגלת אפילו "להבין את המצב" באותו "מעצר-בית" במשך כשנתיים.

והנה תמה המלחמה.

אביה של רבקהל'ה היה רופא. במחנה אליו הוגלו, הציל במסירות עצומה עשרות אנשים ממוות בטוח באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. דווקא על סף השחרור, חלה הוא עצמו בטיפוס קטלני באין תרופות. כרופא, תיעד את השלבים בהתפתחות מחלתו: הוא מדד ורשם בכל יום את חומו העולה, ופירט מדרגש-מחלתו את כל התופעות בגופו המבשרות את עלייתו הקרבה השמימה...

אמא של רבקהל'ה חזרה מן התופת בגפה חסרת-כוחות גוף ונפש... היכן תחפש את בתה בהולנד החרוכה? האומנם הקטנה בחיים? וקשה לא פחות: גם אם היא חיה, האם תסכים הפעוטה לעזוב את דוד לורנס ואשתו לאחר שנתיים בהם "הבינה" אט - אט שאלה הם הוריה? ובכלל האם יצליחו הדוד ואשתו, תהתה בחשש, להיפרד מהילדה שנקשרה בנפשם בעיקר לאור מצבם המשפחתי המיוחד?

אך דוד לורנס היה כבר בדרך אליה. מחפש את המשפחה כדי להשיב לה את הילדה הקטנה. את הצביטות שחווה ליבו הטוב באותם ימים, ראה רק אלוקי היהודים. בימים היה מחפש בקדחתנות אחר המשפחה, ובלילות חושב על עצמו ועל אשתו על כך שישובו כעת להיות חשוכי ילדים כפי שהיו ביום שרבקהל'ה הובאה אליהם...

רִבקהל'ה עלתה עם בני משפחתה ארצה, גדלה ובגרה ברמת-גן ובתנועת "בני עקיבא" הכירה את יהושע, בעלה לעתיד. הלה היה ממייסדי ה"הסדר" בישיבת "כרם ביבנה", ולחם במלחמות ישראל בשורות הצנחנים.


אט - אט גדלה משפחתם והורחבה בהתמדה הראויה לחיקוי: שנים מספר לאחר שיהושע חזר בשלום מ"מלחמת ששת הימים" השתווה מספר הילדים למניין כרכי הי"ד החזקה לרמב"ם
אט - אט גדלה משפחתם והורחבה בהתמדה הראויה לחיקוי: שנים מספר לאחר שיהושע חזר בשלום מ"מלחמת ששת הימים" השתווה מספר הילדים למניין כרכי הי"ד החזקה לרמב"ם. קירות הבית בן 16 הנפשות התגמשו ככל יכולתם, ועשו מאמץ עילאי להכיל את הברכה... אולם בהתקרב ימי החנוכה היה עליהם לעשות מאמץ נוסף עבור שני אורחים שהגיעו בקביעות מדי שנה בשנה: דוד לורנס ואשתו... אלה היו מותירים את חבריהם לחוג עם עצי-האשוח שלהם, והיו מגיעים ירושלימה לחגוג עם השתיל המיוחד שלהם, רִבקהל'ה. את גאוותם על מפעלה של "בתם הקטנה" לא היו מצליחים (ואולי גם לא כל-כך מעוניינים) להסתיר... למרות הצפיפות ומיטות הקומתיים התעקשו לגור בביתה של רִבקהל'ה שלהם, לחוש את האווירה העליזה של החברמנים המתבגרים של מעשי הקונדס... והילדים מצידם, חיכו ל"דודים מהולנד": מתנות החנוכה ל"נכדיהם" היו 14 זוגות נעלים חדשות ונוצצות שבהחלט סייעו לתקציב השנתי.

שנים חלפו, וה"נכדים" החלו להתחתן ולמצוא את מקומם בירושלים, ביתר, קרית ספר ועוד. הדוד מהולנד לא החמיץ אף לא חתונה אחת. במהלך כל חתונה התרחש טכס מיוחד: אחיה של רִבקהל'ה היה מספר לכל באי החתונה מיהו האורח החשוב מהולנד, ואף מתעקש ומתרגם עבורו להולנדית את כל מה שסיפר בעברית.

ובבוא היום, עת נפטר הדוד לורנס לבית-עולמו באחת משנות התש"ן, נסע בעלה של רִבקהל'ה להלוויה בהולנד. בהוראת הרבנים אף נכנס לכנסיה והשתתף בטכס האזכרה לחסיד יחיד ומיוחד שנישבה בין אומות-העולם, הדוד לורנס.

ובאחד מימי חודש כסליו האחרון... מלאך צחור התעופף ובא לשכונה המיוחדת שנבנתה עבור דוד לורנס ואשתו בקריית חסידי אומות העולם שבגן-עדן. המלאך מסר לדוד לורנס פתק מוזהב. הדוד הכיר את הפתקים הללו ואת תוכנם המשמח, אלא שתמיד היה הפתק עשוי כסף טהור וכעת זְהב-פַּרְוַיִם. כשקרא את הכתוב, גדל האושר הנצחי של הדוד לממדי אינסוף. הוא ביקש סליחה לרגע מהמלאכים המשרתים אותו, ופנה להתבונן הישר למטה לעבר בית החולים "שערי צדק".


קרן-האור הקדימה במעט את הקול הבא ממרום שאמר במבטא הולנדי כבד ומאושר: "רִבקהל'ה שלי, בטח שהודיעו לי... מזל-טוב להולדת הנכד ה-100"
אישה לא גבוהה יצאה מקומה 4, וחיוך מיוחד נסוך על פניה. למרות שישים וכמה שנותיה לא התקשה הדוד לזהות את רִבקהל'ה הקטנה שלו. עם כל לידה של אחד מ"צאצאיו", מגיע מלאך ומוסר לו על כך בפתק מלאכי מוכסף, והדוד מביט למטה בגאוות שחקים אל רִבקהל'ה.

לפני שנתיים, מסר לו מלאך מיוחד על הנין הראשון של רִבקהל'ה והוא הועלה בגין כך לקרבת אלוקים חדשה ורבת אושר בגן-עדן.

כעת, לאחר שביקרה את היולדת הטריה צעדה רִבקהל'ה לביתה שבשכונת בית וגן בירושלים בצעד קל. ענני כבשים מלאו את השמים ונעו ממזרחה כאצים לבשר לכל... לפתע, הבליחה קרן-אור עזה בינות לעננים. רבקהל'ה הבחינה בכך, וחייכה בינה לבין עצמה. מרחוק-רחוק שמעה קולות של צחוק מאושר... הצחוק שלה ושלו באותם ימים, כשדוד לורנס היה מנדנד אותה בנדנדה, בעליית הגג... היא עצרה לרגע והביטה אל-על. קרן-האור הקדימה במעט את הקול הבא ממרום שאמר במבטא הולנדי כבד ומאושר: "רִבקהל'ה שלי, בטח שהודיעו לי...  מזל-טוב להולדת הנכד ה-100".