מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטה העברית מגלה כי לאחר ישום "תוכנית ההתנתקות", ישראל מוצגת באור שלילי יותר מזה שבו הוצגה לפניו. תוצאות המחקר תמוהות, הרי ביצענו את מה שהעולם כל כך רצה מאיתנו, אז למה ממשיכים לשנוא אותנו?

דוקטור, מה לא בסדר איתי?





למעלה משנתיים אחרי ביצוע הגירוש בגוש קטיף, ועדיין לא ברור מה הייתה מטרתו. אט - אט נוצרת תחושה כי כל מטרה שהוצגה נכשלה

למעלה משנתיים אחרי ביצוע הגירוש בגוש קטיף, ועדיין לא ברור מה הייתה מטרתו. אט - אט נוצרת תחושה כי כל מטרה שהוצגה נכשלה.



מאז הבריחה מחבל עזה התגבר הירי לעבר עוטף עזה, עד כדי הפיכת חיי התושבים לבלתי נסבלים. למרבה ההפתעה, המצרים לא הסכימו להגן עלינו היכן שאנחנו נמנענו מלעשות כן, וכך הפכו הברחות הנשק לרצועת עזה לדבר יום ביומו. המלכוד בו נמצא צה"ל הוא שאם הוא ינסה להיכנס לעזה כדי לנסות לפתור את בעיית הקסאמים, הוא יתקל בכל כלי הנשק שהוברחו דרך ציר פילדפי כשהוא לא היה שם. נראה כי ההשלכות לגבי פגיעה בנפש שיש לפעולה שכזו, תהיינה חמורות הרבה יותר מההרוגים שספגנו בעת שיבתנו בחבל עזה.



גם מבחינה כלכלית נחלה "תוכנית ההתנתקות" כישלון. לפני ישום התוכנית כתב אחד מבכירי העיתונאים הכלכליים כי עלות התוכנית תהיה לכל היותר 300 מיליון דולר (בערך 1.2 מיליארד שקל). עברו החודשים והפכו לשנים, וההערכה גברה לכדי 9.5 מיליארד שקל ועוד היד נטויה. לאחרונה פורסם כי עלות העיכוב במתן פתרונות למתיישבים (אלה שלכל אחד מהם יש פתרון) הינה 140 מיליון שקל בשנה.



אבל לזה לא ציפינו. אם הביטחון נפגע כתוצאה מההתנתקות ואם העלות הינה עשרות מונים יקרה יותר מההערכה הראשונית, לא ציפינו שהעולם גם ישנא אותנו יותר. הרי היינו ממש בסדר, ועשינו את מה שציפו מאיתנו. אז למה בכל זאת שונאים אותנו? האם המדובר הוא בהזדמנות לעשות רווח הסברתי כתוצאה מההתנתקות שהוחמצה על ידי ישראל או שמא יש כאן יותר מכך? לעניות דעתי, לא מדובר כאן בקלמזיות הסברתית, קרי ביצענו צעד שניתן למנף להסברה אך לא הסברנו אותנו כפי שצריך. אני טוען שדווקא יישום התוכנית נושא בחובו פגיעה בהסברה הישראלית.





הרי היינו ממש בסדר, ועשינו את מה שציפו מאיתנו. אז למה בכל זאת שונאים אותנו? האם המדובר הוא בהזדמנות לעשות רווח הסברתי כתוצאה מההתנתקות שהוחמצה על ידי ישראל או שמא יש כאן יותר מכך?

מומחי הסברה יגידו שכל ארגון שמסביר את עצמו צריך שיהיה לו קו אחיד בהסברה. אם כן, נשאלת השאלה מהו אותו קו בהסברה הישראלית לגבי הזיקה של ישראל אל יש"ע. אם עד לגירוש הקו היה שיש לנו זיקה חזקה למקומות הללו (אין זיקה חזקה יותר מבניית הישובים ביש"ע), חשף הגירוש את ערוותה של העמדה הישראלית. כאשר שר הביטחון אומר שעזה מעולם לא הייתה חלק מארץ ישראל וכאשר ראש הממשלה מדבר על כיבוש, מה שהם אומרים בעצם הוא שבוויכוח בינינו לבין הערבים בנוגע ליש"ע הערבים צדקו במשך כל השנים. כאשר אנחנו מוסרים את חבל עזה ללא כל תמורה (אפילו לשיטת המצדדים בנסיגה טריטוריאלית), אין דרך אחרת להבין זאת מאשר הודאה ישראלית בצדקת הטענות של הערבים. אבל אם אנחנו מודים שהערבים צדקו במשך כל השנים בנוגע לעזה, בא העולם וטוען כלפינו כי הערבים צודקים גם בנוגע ליו"ש. אם כן, מדוע אנחנו ממשיכים להחזיק בשטח ולהתנות כל מיני תנאים לגבי החזרתו לבעליו? לישראל אין שום דרך לוגית להסביר את זה.



אומנם, צריך להיות תמים כדי לטעון שטרם הנסיגה מחבל עזה העולם אהב אותנו ושר שירי "ושבו בנים לגבולם" יחד עם נוער הגבעות, אך יחד עם זאת קודם לכן לפחות החזקנו בקו הסברה אחיד פחות או יותר. באה ההתנתקות ושמטה את אבן הראשה מהטענות הישראליות.



שני ילדים רבו על קלמר שהיה בידי אחד מהם. לאחר שעה של מריבה, אמר הילד שהחזיק בקלמר: "אתה יודע מה? קח את העיפרון שלך", ומסר עיפרון אחד מתוך הקלמר. בשלב זה התערבה המורה ודרשה ממנו להחזיר את כל הקלמר. "אבל למה המורה? הרי אני ממש בסדר. החזרתי לו עיפרון". ענתה המורה: "עד עכשיו הנחתי שהקלמר שייך לו, אבל לא הייתה לי ראייה לכך. עתה, לאחר שהשבת את העיפרון שלו, יש לי". ההתנתקות פגעה גם בהסברה הישראלית. בהתנתקות, ישראל לא ביצעה שום צעד שעשוי לעזור לה בהסברה. למעשה, היא מסרה לערבים עיפרון אבל סיפרה לעולם שהקלמר שייך כולו לערבים.