עידן הבדידות

לתת לאחר זמן "איכות", האזנה מהלב, מקיים עולם.

מרים בר , כ"ה בטבת תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בדידות" נאמר במילון ספיר היא "הרגשה של אדם כשהוא ערירי, גלמוד ולבדו, חוסר השתייכות". אז איך קורה שגם בעלי משפחה: אבא, אמא, ילדים ובני זוג חשים לפעמים, כך הם מגדירים זאת, בדידות?


איך זה שהיום כשהאדם כמעט לא לבד, נעשתה תחושת הבדידות נפוצה ומוחשית כל כך? והרי אמצעי התקשורת לא משאירים אותנו רגע לבד
איך זה שהיום כשהאדם כמעט לא לבד, נעשתה תחושת הבדידות נפוצה ומוחשית כל כך? והרי אמצעי התקשורת לא משאירים אותנו רגע לבד. תמיד אפשר לכתוב למישהו דואר אלקטרוני, אפשר להתקשר גם מהדרך וגם כשאנחנו לפעמים לבד בבית, הרי יש קולות מהרדיו, מהטלוויזיה, אינטרנט מגיב ומדבר – פורומים. העולם נעשה כל כך זמין וקטן, ועם כל זה אנשים מספרים על תחושת מדבר. על בדידות הורגת.

נראה שהתשובה היא בהרגשת חוסר השייכות. לא רק הלבד עצמו, משהו בקשר. אז למה מרגישים כך, גם אם לא באמת לבד?

הנה נאמר: "עֲשֵׂה אָזְנֶיךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמוֹעַ" (חגיגה דף ג', עמוד ב'). וזוהי תכונה נדירה. הקדשת עצמך לאחר. לעשות האוזן כאפרכסת – כלי רחב מבחוץ וצר כלפי פנים כדי להיות בהאזנה מקסימלית.

שעה דיברנו בטלפון. הדי הריק נשמעו היטב גם בטלפון. על הרבה דברים אפשר להתגבר, אבל מה עושים עם תחושת הבדידות? צאי, אני אומרת לה, אולי התנדבות, תכירי אנשים חדשים, משפחה אולי. הבכי פורץ מעבר לשפופרת הטלפון: אני רק רוצה לדבר, היא אומרת, אני חייבת. ודיברנו עוד. כי מה שחסר לנו זה גם ההקשבה, לא רק הדיבור עצמו.


לפעמים צריך פשוט שיחה. שיחה ארוכה שלא נבלמת, שיחה שקולחת עוד ועוד. לא רכילויות, לא לשון הרע, רק דברים אישיים שמציקים
לפעמים צריך פשוט שיחה. שיחה ארוכה שלא נבלמת, שיחה שקולחת עוד ועוד. לא רכילויות, לא לשון הרע, רק דברים אישיים שמציקים. אולי רק לעשות קצת סדר במחשבות, מין ניקוז של תחושות ורגשות. לא ידעתם שזה אצור בכם, פתאום זה יצא. רגע אחד של חסד. דברים שמזמן רציתם לומר ולא היה למי. שיחה כזאת ממלאת את האוויר בקיום נוסף ומורידה עוד אבן מחומת הבדידות.

אבל למי יש זמן? למי יש סבלנות? בדור ה-2-3 מגה, דיבור זה משהו איטי מדי. שיחות זה עניין אנאכרוניסטי. מעדיפים לשוטט בקלילות באינטרנט, עדיפים שיחות סלולריות לא מחייבות. האוזן כבר לא מורגלת בהאזנה רצופה. ואם כבר נפגשים, מביטים כל הזמן בחפץ המתכתי הנוצץ, מחכים לצילצול הגואל. כי כך אנחנו חשים מבוקשים, אך אנחנו לא מחוייבים. בלי בושה אנו עונים ושוקעים בשיחה, ואם יש ממתינה אנו עוברים גם אליה. המון שיחות והמון מכרים, לא רוצים להתחייב לאף אחד. אין כוח לשמוע, ואין סבלנות להתייחס.  יושבת חבורה עליזה ומפטפטת, אך אין הם מדברים ביניהם. כל אחד משוחח עם מישהו מהחוץ, כל אחד בשיחה בנייד. מביך.


כשבאים לבקר חברים או משפחה, אם יצלצל הטלפון נענה ולא נתאמץ לקצר. צחוקים וסחבקיות כאילו זאת שיחת המאה. והמארח? שימתין בסבלנות. אבל הנה גם לו יש שיחה וגם הוא שוקע בה בהתלהבות. איך זה שאינכם חשים בגיחוך שבמצב? איפה הנימוס? איפה הכבוד? לאן נעלמו הרגשות? לאן נעלמה האכפתיות?

כך הופך העולם לקר ומנוכר, כמו מכשירי הטלפון הניידים שלנו שמייצגים כאילו את האני שלנו, את המהות החברתית קיומית שלנו. אנו מאפשרים להם חופש ביטוי יותר מאשר למכרינו. משאירים אותם פתוחים ומצלצלים בלי בושה: בהרצאות, בשיעורים, במסיבות, בביקורי חברים ומשפחה. ואפילו בבית הכנסת.

מי יכול ליצור קשרים במהירות מגה הזאת? מוותרים מראש על ניסיון הידברות אמיתי. מעדיפים שיחות קלילות, לא מחייבות. משפטים קצרים שעומדים בפני עצמם. אולי מהידיעה שאם הטלפון יצלצל הרי שבן שיחנו יגיב מיד, ואולי אף ישכח על מה שוחחנו...


והיום, כשזה נעשה מצרך נדיר כל כך יש ארגוני חסד המספקים אוזן שומעת ולב שומע, וזהו אכן חסד אמיתי. אבל כל אחד יכול בעצמו. כדאי ואפשר גם לקיים: למכרים, לחברים, למשפחה למי שצריך, מעשה קטן – חסד גדול
כי "ימים באו לעולם, שאדם מדבר עם חברו ודומה לו שחברו שומע ומסופק הוא אם שומע אם אינו שומע" (בחנותו של מר לובלין/ ש"י עגנון) וזה נכתב לפני שהמציאו את הניידים... 

ושלמה המלך, כשנשאל ע"י האלוקים: "שאל מה אתן לך?" ענה: "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א', פרק ג' ). לפעמים לתת לאחר זמן "איכות", האזנה מהלב, מקיים עולם. והיום, כשזה נעשה מצרך נדיר כל כך יש ארגוני חסד המספקים אוזן שומעת ולב שומע, וזהו אכן חסד אמיתי. אבל  כל אחד יכול בעצמו. כדאי ואפשר גם לקיים: למכרים, לחברים, למשפחה למי שצריך, מעשה קטן – חסד גדול.

ועל כך אמרו חז"ל: "גדול המלבין שיניים לחברו מהמשקהו חלב..."