תיאטרון האבסורד

הגיע הזמן שהציבור יתעורר ויוריד עליה את המסך.

יוסי דגן , כ"ח בטבת תשס"ח

יוסי דגן
יוסי דגן
צילום: הלל מאיר/TPS

הגיע הזמן להישיר מבט אל המציאות. הגיע הזמן להפסיק לטאטא את המציאות אל מתחת לשולחן. ממשלת ישראל והעומד בראשה כבר אינם יכולים להסתתר מאחורי מליצות רמות ונבובות.


לפני כמה שנים היינו קוראים לזה "אור ירוק לטרור", אלא שהפעם מי שנותן את ה"אור הירוק" זו לא הרשות הפלשתינאית אלא ממשלת ישראל, הממשלה שלנו
בחודשים האחרונים, תוך צפצוף בוטה על התראות מערכת הביטחון, נתן ראש הממשלה אהוד אולמרט אור ירוק למחבלי הפת"ח לעלות שוב על המדים, ואישר העברת כלי נשק ותחמושת לאותם מחבלים מועדים ברוב אזורי יהודה ושומרון. לפני כמה שנים היינו קוראים לזה "אור ירוק לטרור", אלא שהפעם מי שנותן את ה"אור הירוק" זו לא הרשות הפלשתינאית אלא ממשלת ישראל, הממשלה שלנו.

בעידן הפוסט-מודרני מיסודו של ההוגה חיים רמון, מדינת ישראל מתעקשת לעלות לבמה ולהעלות מחזה האיוולת עד תומו ויהי מה. המציאות לא תבלבל אותה, גם לא מחאות הקהל. גם אם השחקנים האחרים לא יופיעו, הם יהפכו את המחזה להצגת יחיד, הצגה חד צדדית.

עד לפני כמה שנים הדלת המסתובבת הסתובבה אצל מחבלי הרשות, כיום הממשלה שלנו מסובבת אותה. לילה - לילה נשלחים חיילי חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות של צה"ל לסכן את נפשם בסמטאות ובקסבאות על מנת ללכוד מחבלים ופעילי טרור. בשונה ממעצרי הדמה המתוקשרים מבית היוצר של יאסר ערפאת ומוחמד דחלאן, לוחמי צה"ל מחרפים את חייהם באמת היות והם מאמינים למפקדיהם כי המעצרים ולכידת המבוקשים יביאו למניעת פיגועי טרור.

משהו מעט לא הגיוני וקצת לא מתקבל על הדעת שאותה היד הפותחת בקביעות את הדלת לאלפי מחבלים בכירים חותמת על אישורי תוכניות למבצעי לכידה של מחבלים זוטרים יותר, תוך סיכון החיילים וידיעה ברורה שמשוחררי ה"מחווה" של היום הם העצורים של המחר ועצורי הפעולה הלילה הם משוחררי ה"מחווה" של מחרתיים.

יושבים גאוני התכנון, אשפי האסטרטגיה מקריית בן גוריון, ומסבירים לנו, המוני העם הנבערים, ששחרור המחבלים והעברת הנשק לחברינו מהפת"ח נועדה לחזק את מעמדו של אבו-מאזן מול החמאס. בחודשיים האחרונים, מאז השחרורים ההמוניים, הסרת המחסומים והעברות הנשק והתחמושת, נרצחו שלושה יהודים על ידי "שוטרי" הרשות הפלשתינית עצמם.

עידו זולדן, אחיקם עמיחי ודוד רובין ה' יקום דמם נרצחו על ידי חיילי המיליציה של אבו-מאזן, אותם "שוטרים" שעל חיזוקם עמלה כל כך הממשלה, הממשלה של הנרצחים למי שהתבלבל לרגע.  גם לפני ארבע עשרה שנה כשממשלת ישראל הביאה לכאן את מחבלי הפת"ח מתוניס כדי שהם ילחמו בטרור במקומנו, הקונספציה הייתה לא הגיונית.


יושבים גאוני התכנון, אשפי האסטרטגיה מקריית בן גוריון, ומסבירים לנו, המוני העם הנבערים, ששחרור המחבלים והעברת הנשק לחברינו מהפת"ח נועדה לחזק את מעמדו של אבו-מאזן מול החמאס
כיום כשהתוצאות הכאוטיות של ההימור ההוא כבר גלויות וידועות לכל ילד, חזרה בדיוק על אותו מתווה מטורף היא כבר הרבה מעבר לרשלנות. כשהממשלה שלנו מעלה את אותם מחבלים מחדש על מדים, מאפשרת להחזיר להם את נשקיהם ושיא האבסורד: משלמת להם למעשה את משכורתיהם באמצעות העברות המיסים לרשות. מה הפלא שציבור האזרחים מתחיל להרגיש שמי שאמנם לחץ על ההדק הוא חייל של אבו-מאזן, אבל מי שנושאת באחריות למעשי הרצח, ואולי אף יותר מ"סתם" אחריות, היא דווקא חבורת הבימאים של ההצגה הא-נורמאלית הזאת, ממשלת ישראל.

יש מצבים בלתי נתפשים בהם המילים נגמרות בסיטואציות הזויות ולא הגיוניות כל כך. מסגרת נוקשה של תווים ואותיות לא יכולה להכיל את הכמות הבלתי נתפשת של חוסר ההיגיון. בימים כאלה נפתחות דלתות אולם התיאטרון, תיאטרון האבסורד. על בימת התיאטרון יושבים להם עבריין מין מורשע וחשוד סדרתי בשחיתות מציגים הימור כפייתי בחיי כולנו, בעצם המשך קיום המדינה. ההצגה חייבת להימשך. המציאות לא תבלבל אותם, דבר לא יגרום להם לעצור, אף לא לרגע קטן של חשיבה, גם לא מחאות הקהל - הקרבן.  ההצגה כלל אינה מיועדת בשבילו. היא מיועדת לכמה פרשנים כותבי ביקורות תרבות בעיתון "הארץ" ולקונדליסה אחת.
ההצגה חייבת להימשך, וזה בעצם טיבה ומטרתה שהיא חייבת להימשך, ליצור עוד מרווח זמן, עוד שבוע או שבועיים בהם יתווכחו על דברים אחרים מלבד כשלי המלחמה בלבנון והבית ברחוב כרמיה.

ההצגה נמשכת. הגיע הזמן שהציבור יתעורר ויוריד עליה את המסך.