חיבור טבעי

המכה שהנחיתה עלינו תרבות המערב היא חוסר הטבעיות.

דוד שרעבי , ג' בשבט תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הרב שלי אינו מחזיר בתשובה. הוא גם לא "מקרב רחוקים" או "מאיר את העיר", ובטח שלא "מתנחל בלבבות".

"לב של יהודי הוא לא גבעה או הר", כך אומר הרב שלי.


לרב יש קבוצה של בעלי בתים שלומדים אצלו כבר כמה שנים. חילוני שרוצה להצטרף מוזמן, אבל הוא צריך להבין מהר מאוד שכאן לא מתחנפים לתחומי ההתעניינות שלו
הרב שלי גר בשכונת התקווה. הוא לא הקים גרעין, ולא הגיע לחזק את המקום. הוא פשוט גר שם, ככה סתם בלי להפיץ אור ובלי לגרש את החושך.  כמאה אנשים חילונים מצטופפים בבית הכנסת שלו כדי לשמוע שיעור גמרא במסכת קידושין. חלקם לא מבינים מילה ממה שהוא אומר. הוותיקים שבהם עוד מצליחים איכשהו לעקוב אחריו, אבל כולם באים לשם ערב - ערב. הם לא מקבלים הסברים.

לרב יש קבוצה של בעלי בתים שלומדים אצלו כבר כמה שנים. חילוני שרוצה להצטרף מוזמן, אבל הוא צריך להבין מהר מאוד שכאן לא מתחנפים לתחומי ההתעניינות שלו. לא מוסרים שיעורים על זוגיות או על סוד האושר וכאן לומדים תורה, והשיטה עובדת. חצי שכונה חזרה בתשובה בזכותו בלי חוברות הסברה ועלונים. הם פשוט הוקסמו ממנו: מהליכותיו, מנועם דיבורו ומהתורה שבו.

לפעמים, כשלאחד השכנים מתקלקל הרכב הרב שלי יורד לעזור. בדרך למטה, הוא לא מתכנן איך לרשום את השכן ברשימת חברותות ולאחר התיקון הוא לא מזמין אותו לשבת. ובשום עלון לא תקראו איך הוא ירד וראה את ה"צדיק המתוק" הזה שהקב"ה גלגל שיתקלקל לו הרכב בדיוק עשר דקות לפני שבת, כדי שיחוש מהי אווירת שבת מרוממת ואמיתית.
 
כשפעם סיפרו לו שביום שישי הולכים לעמוד בדוכן, הרב שלי כעס: "זה מה שאתם עושים ביום שישי בחורים צעירים?! אימא ואבא לא צריכים עזרה?! אין קניות ובישולים?!" כשניסינו לגמגם לו משהו על קירוב רחוקים וכלל ישראל, קטע אותנו הרב בחדות "תהיו טובים! טבעיים וטובים, ואז כל הרחוקים יתקרבו אליכם. דוכנים יש בשוק. לא מוכרים תורה בדוכנים".

נדמה שהמכה הכי גדולה שהנחיתה עלינו תרבות המערב היא חוסר הטבעיות. הורים גודשים את חוגי ההורות הנכונה, מנסים שיטות חינוך מלאכותיות להחריד, ומתפלאים שזה לא הולך.

בחורים צעירים ויקרים צריכים לקבל הדרכה כיצד להתנהג בפגישות שידוכין: כמה לחייך, כמה ללוות, ומתי יודעים שזה זה? המושג יועץ או מעצב תדמית הפך מעיסוק מוזר של מאכערים משועממים למקצוע מבוקש.

גם עלינו לא פסחה המלאכותיות. יש כבר קורס מיוחד איך לדבר עם חילונים. רבנים מכובדים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע ילמדו אותך איך להגיד שלום לחילוני שמולך, באיזו זווית להחזיק את החיוך, כמה פעמים צריך לשאול אם הוא מתעניין ביהדות, ואיך הכי כדאי לחמוק מהסטירה המצלצלת שהוא ירצה לחלוק לך. בסיפורי החוזרים בתשובה המפורסמים מדי שבת בעלונים ישנו שלב שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש: לאחר שהחילוני המתעניין הגיע לאחד מ"מרכזי הקירוב" הוא יפגוש תמיד את הדתי הנלהב שייפול עליו בחיבוק דוב מקרב במיוחד. לא, הוא לא מכיר אותו. הוא ראה אותו בפעם הראשונה לפני חמש דקות, אבל במרכזי הקירוב משתדלים לחבק כל אחד. תשאלו מה רע? שום דבר, באמת! רק שזה לא טבעי, פשוט לא טבעי.


נדמה שהמכה הכי גדולה שהנחיתה עלינו תרבות המערב היא חוסר הטבעיות. הורים גודשים את חוגי ההורות הנכונה, מנסים שיטות חינוך מלאכותיות להחריד, ומתפלאים שזה לא הולך
אנחנו אוהבים מבצעים גדולים. תנו לנו להקים מפעלי חיים כבירים, לעמוד בקשיים באמונה, ולהיות איתנים מול פגעי אדם וטבע. עם כל האנרגיות הללו התגייסנו למבצע שבו אין מה לכבוש: אין גבעות טרשים להסתער עליהם במעדר שלוף, אין דרגות פיקוד להתקדם בהן, ואין אפילו שני מקומות סמליים כדי ליצור ביניהם שרשרת אנושית. אבל אנחנו רוצים: רוצים את המבצעיות, את החלוציות, את הצבאיות שכל כך התרגלנו אליה. ולכן, כמו שבצבא הקמנו גרעינים וערכנו "מבצעי חברותות", ייבאנו שיטות מצבאות אחרים, כגון: דוכנים וריקודים ברחובות, ואפילו ביצענו פשיטות בעורף האויב- בפסטיבלי בומבלה למיניהם. וכמו בכל מבצע צבאי, לא שכחנו לספר מור"קים ולהיות מרוצים מעצמנו עד זוב דבש.

אם נמשיך לנהוג כמו בצבא, עלינו להפיק את הלקחים ממבצעינו הכושלים. לא לקחים אישיים חלילה. כל העוסקים במלאכה הם אנשים טובים בעלי כוונות טובות וטהורות, אלא לקחים מערכתיים: עלינו לשוב ולהיות טבעיים. לגור בשכונות ועיירות הפיתוח- סתם מפני שגם הם ארץ ישראל. לדבר עם חילונים- סתם מפני שהם אחינו (לפחות מכבדי הדת שביניהם).

כל "שבתות החיזוק" שנערכות בעירות הפיתוח ומבצעי החברותות מקבלים תגובות טובות ומחמיאות, אך כמי שגר וחי עם העם היושב בשכונות, הרושם הטוב נשכח מהר מאוד. החיבור האמיתי של התושבים הוא עם השכנים מלמטה, עם האבא שמשחק עם הילדים אחר הצהרים, ועם החברה מהספסל בגינה.
 
חיבור טבעי כזה, אתם יודעים.