ט"ו בשבט, לצלול פנימה

חז"ל מכוונים אותנו להביט פנימה, לא להתרשם מהחוץ.

הרב יניב כהן , י"ג בשבט תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

משמעותו ההלכתית של ט"ו בשבט

המשנה במסכת ראש השנה קובעת שלדעת בית הלל ראש השנה לאילן חל בחמישה עשר בשבט. לקביעה זו משמעות הלכתית לעניין הפרשת תרומות ומעשרות. חל איסור מהתורה להפריש תרומות ומעשרות משנה על חברתה, וקו פרשת המים שמחלק בין שנה לשנה הוא ט"ו בשבט. כלומר, כל פרי שנחנט (שהפרח קיבל צורה של פרי) לפני ט"ו בשבט שייך לשנה הקודמת (ולא משנה כלל מועד קטיפתו), וכל פרי שחנט לאחר ט"ו בשבט שייך לשנת המעשרות הבאה. ועוד, הרי בשנות א',ב',ד',ה' מפרישים מעשר שני ובשנים ג',ו' מפרישים מעשר עני.


בכל חג יש התאמה בין המסר הרעיוני שהוא טומן בחובו, לזמן בשנה בו הוא חל. הדוגמאות רבות וידועות. מחג הפסח בו יצאנו לחירות, והבריאה כולה יוצאת לאביבה ועד לזמן החקלאי שהתורה נוקטת ביחס לרגלים ועוד
כיצד אדע לאיזה שנה שייכים הפירות? לדוגמא, פרי שחנט לפי ראש השנה לאילן השנה, דהיינו לפני ט"ו בשבט, שייך לשנה השישית (השנה שעברה) ואין בו קדושת שביעית כלל ועלי להפריש ממנו תרומות ומעשרות. כמובן, שאנחנו בשנת שמיטה והמלאכות בקרקע או בעץ אסורות (אלא אם כן הם מדרבנן ושומרות על קיומו בלבד).


העיתוי של ראש השנה לאילן

בכל חג יש התאמה בין המסר הרעיוני שהוא טומן בחובו, לזמן בשנה בו הוא חל. הדוגמאות רבות וידועות. מחג הפסח בו יצאנו לחירות, והבריאה כולה יוצאת לאביבה ועד לזמן החקלאי שהתורה נוקטת ביחס לרגלים ועוד. לאור זאת, היה מתאים יותר שראש השנה לאילן ייקבע בחודש האביב, חודש ניסן, כפי שחז"ל קבעו שהיוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבים מברך את ברכת האילנות. והנה, ראש השנה לאילן נקבע ב-ט"ו בשבט, כידוע. זמן חורף, בו הכל קופא על שמריו, לא מתפתח, נופל בשלכת וצונח לו זלזל. אומנם, השקדייה פורחת, אבל אפשר לומר שהוא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל כלל וכלל.

הגמרא מנמקת את הבחירה בנקודת זמן זו בכך שכבר רוב גשמי השנה יצאו וממילא, ה"ימחים" מלאים בנוזל החיים. רש"י מסביר שבתקופה זו השרף עולה בראשי העצים, דהיינו: העץ מתחיל לחיות עכשיו, כשבחוץ דווקא הכל נראה אפרורי ואבוד העץ מתחיל "לעשות חיים". והחזות החיצונית היא אשליה והיא איננה מעידה בכהוא זה על המתרחש בתוך תוכו של העץ פנימה. כפי שגם לנו חוגגים יום הולדת ביום בו נתנו לנו החיים, ולא ביום שלמדנו ללכת או אמרנו דבר חכמה כזה או אחר. פוטנציאל החיים גדול יותר מכל הופעה בודדת שלו, ועליו אנו חוגגים ומודים. וכך אצל העץ: חז"ל מכוונים אותנו להביט פנימה, לא להתרשם מהחוץ, מהעטיפה. ב-ט"ו בשבט העץ נולד. העץ מתחיל לחיות, ואין מתאים יותר מלקבוע את ראש השנה לאילן דווקא אז.

ההלכה, ביטוי לעולם המחשבה


העין נקראת כך על היותה מעֵין מעיין ששואב את כל הנחזה על ידה לתוכנו פנימה (רש"ר הירש). לא בכדי העין מהווה מעין מראה למתרחש בתוכנו. אך, דא עקא שלעיתים האדם מתמכר לנגלה לעין ולא לנראה לעין
אכן, המשמעות ההלכתית עליה עמדנו זה מכבר מבטאת רעיון זה בצורה חדה מאוד. הפרשת תרומות ומעשרות נראית לעין אנושית כהחסרה, כאיבוד, כוויתור, כמשהו שלא יחזור. האמת, כך אנו נוהגים. נותנים מרכושינו ללא כל תמורה. במושגים של חקלאים מדובר בכמויות עצומות, ובכל זאת ואף על פי כן מדגישה הגמרא שהמעשר גורם לברכה ביבול ובתנובת השדה. וכדברי חז"ל "עשר בשביל שתתעשר". הנתינה יוצרת כלי לקבלת שפע נוסף. הענקתַ, פתחת צינור של שפע. עיקר העבודה בט"ו בשבט היא פיתוח מבט פנימי, מבט עמוק שלא גוזר קופונים מהנגלה לעין בלבד, אלא פיתוח מבט מעמיק שמתחבר ללב המציאות.

רואה בעיניים רואה את הכל...

העין נקראת כך על היותה מעֵין מעיין ששואב את כל הנחזה על ידה לתוכנו פנימה (רש"ר הירש). לא בכדי העין מהווה מעין מראה למתרחש בתוכנו. אך, דא עקא שלעיתים האדם מתמכר לנגלה לעין ולא לנראה לעין. הצד החזותי איננו חזות הכל. אין המציאות נעצרת בנגלה, בנקלט ע"י העין, אלא בעיקר במה שנראה מעבר לעטיפה. לכן, בעברית הפועל ראה על הטיותיו השונות משמש גם במשמעות של הבנה. כי הראיה תובעת העמקה שהרי הנביא הוא הרואה (בימי שמואל) וודאי שאין הכוונה לראיה שטחית, טכנית, אלא להבנה עמוקה. כדי להיפגש עם הכל צריך לראות ולא רק לקלוט. כשאין תהליך של עיבוד נכון, יכולה להתקבל תחושה שאנו נפגשים עם המון פרטים, מקרים, שכל קשר ביניהם מופרך לחלוטין. הרמב"ם בהלכות תעניות כותב שמי שלא צם בתענית ציבור הוא אכזר. למה? כיוון שהוא חושב שהעולם מופקר ולכן כל המתרחש בו הוא מקרי, וממילא אין טעם לצום ולהתפלל כי דבר לא ישתנה. מבט עמוק מגלה שיש דופק פנימי למציאות ויש בה אחדות כוללת למרות הריבוי שנמצא בה. יש בורא והוא משגיח ודבר איננו אבוד, והכל ניתן לשינוי בע"מ או שלא.
 

יבשים מטורקיה


ללא תרגילים כמעט בלתי אפשרי לקנות מידות ולאמצם כטבע שני. לכן, כסיכום לרעיון הנ"ל עלי לתרגל תרגול שישכלל את ההסתכלות הפנימית שלי. חלק משמעותי בתרגול זה שהוא יָזום והוא איננו בא רק כתגובה לאירוע
זהו בדיוק עניינו של ט"ו בשבט - פיתוח המבט העמוק, הפנימי. לכן יש עניין מיוחד ביום זה להרבות באכילת פירות. פירותיה של ארץ ישראל מכילים מרכיב מיוחד שאין באף פרי בעולם והוא קדושה. כך כותב ר' יואל סירקיש (לא להתבלבל עם בעלת ספרי הבישול המפורסמת, יתכן והיא מצאצאיו. . .) בעל הבית חדש (על הטור), שהפירות בארץ ישראל יונקים מהקדושה שיש בקרקע וכשמברכים ואוכלים אותם אזי הקדושה נטמעת באדם עצמו. אכן, פירות מטורקיה הם יבשים. אין בהם טיפת לחלוחית של קדושה. צורת חגיגה זו של גילוי הקדושה שיש בחומר, בפרי, מבטאת בדרך נפלאה את עניינו של היום הזה.
 

סיכום ותרגיל מעשי

ללא תרגילים כמעט בלתי אפשרי לקנות מידות ולאמצם כטבע שני. לכן, כסיכום לרעיון הנ"ל עלי לתרגל תרגול שישכלל את ההסתכלות הפנימית שלי. חלק משמעותי בתרגול זה שהוא יָזום והוא איננו בא רק כתגובה לאירוע. אשר על כן, עלי לבחור באופן יזום אירוע, מציאות, אדם מסוים, אפילו נוף כזה או אחר ולחפש את הדופק הפנימי, את האמירה האמונית שמסתתרת, את יד ההשגחה הנעלמה. ככל שאתרגל זאת, אצליח לאט - לאט להסתכל כך באופן טבעי על החיים ולא לסתום את הבנתי בפלסטיקה החיצונית ,ובהתאם אליה לגזור את התנהלות שלי, תגובתי, מעשיי וכו'.

יהי רצון שנזכה...