הלח"י הכתום

איך דמות רחוקה מהעבר זוכה לכזאת עדנה והערצה?!

יגאל אמיתי , כ"ה בשבט תשס"ח

יגאל  אמיתי
יגאל אמיתי
ערוץ 7

היום, כ"ה בשבט ערב שבת פרשת "משפטים", מלאו 66 לרצח מפקד הלח"י אברהם שטרן שנודע גם בכינויו המחתרתי "יאיר". לכאורה זהו מאורע רחוק, חלק מהמערכה רווית האירועים  נגד השלטון הבריטי שהתקיימה לפני שני דורות, ושהביאה לעצמאות ישראל. אומנם דמות מיוחדת, גם לוחם וגם משורר, אבל לא ממש רלוונטי לחיינו.


וראו זה פלא: משנה לשנה הולך וגובר זרם המתעניינים בו ובשיריו, במלחמת הלח"י, בפעולות המחתרת ובספרות שנכתבה סביב פעולות אלו
וראו זה פלא: משנה לשנה הולך וגובר זרם המתעניינים בו ובשיריו, במלחמת הלח"י, בפעולות המחתרת ובספרות שנכתבה סביב פעולות אלו. יותר ויותר צעירים, ודווקא דתיים-לאומיים, יודעים לצטט בעל פה ובעיניים בורקות חלק ניכר משיריו (שכונסו לאחר מותו בספר "בדמי לעד תחיי"). יותר ויותר נערות בחצאיות ארוכות מגיעות למוזיאון "בית יאיר" שבדרום ת"א שבקומתו העליונה נמצאת דירת הגג בה נרצח, עם הריהוט המקורי. יותר ויותר תלמידי ישיבות תיכוניות ואולפנות מעדיפים לעשות את עבודות הגמר והגיאוטופים בנושאי לוחמי חרות ישראל, ודמותו של "יאיר". הם בקיאים עד לפרטים בתולדותיהם, ותולים בבתיהם את תמונותיו. וההפתעה: יש לא מעט "אברהם-יאיר" זאטוטים, ואפילו עם פאות...

מה קורה פה?! איך דמות רחוקה מהעבר זוכה לכזאת עדנה והערצה, בידי מי שמכירים אותו רק מהספרות הכתובה ומדפי ההיסטוריה?!

הפליאה מתעצמת כשמתברר היחס לו זכתה לח"י ו"יאיר" בחייהם. כשיאיר נרצח בידי הבולשת הבריטית, מנה ארגונו פחות מחמישים איש והשאר בבתי הסוהר, בבתי הקברות או במסתור ובזהות בדויה. "יאיר" נרצח כשהוא נרדף ומנודה אפילו על ידי אחיו-בני עמו שלחירותם נלחם, בודד ומושמץ. בשיא כוחו, ערב הקמת המדינה, מנה הלח"י לא יותר מ-800 איש.


ובכל זאת החיבוק הזה איננו מקרי. דווקא על בסיס הרקע האישי של "יאיר" וסגנון מלחמת המחתרת של לח"י, מרגישים מזה שנים בני הנוער הדתי-לאומי כי זו דמות לחיקוי, להערצה ולהזדהות
לעומתו האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי, בראשות מנחם בגין מנה יותר מחמשת אלפים איש, שלא לדבר על ארגון "ההגנה" בראשות משה סנה ואליהו גולומב שבו שירתו עשרות-אלפים, כל מנהיגי המדינה-שבדרך, ובתמיכת כל העיתונות של אותם ימים.

כיום, יותר משישים שנה אחרי, משה סנה ואליהו גולומב, הם רק שמות רחובות. איש אינו יודע דבר אודותם, ואיש לא טורח לערוך להם אזכרה ביום מותם. ואילו אצל "יאיר", גדלה כמות האנשים הבאה לאזכרה מדי שנה. דווקא הדור הצעיר, ודווקא הדתי-לאומי. הם עמדו אתמול, בעת האזכרה, בחרדת קודש מסביב לחלקת הקבר בנחלת יצחק, ושרו ברטט "חיילים אלמונים". הם לא נזקקו לדף ולא למילים, הם יודעים אותם בעל פה והם די חרוטים על לוח ליבם.

"יאיר" לא היה דתי במובן ההלכתי. הוא אומנם הניח תפילין ולמד תנ"ך (התנ"ך והתפילין מוצגים בגאווה ב"בית יאיר", מטרים ספורים ממקום הירצחו). שיריו ספוגים תודעה לאומית ויהודית ושם אלוקים, היסטוריה עברית ורוח הנביאים. בשמונה עשר "עיקרי התחייה" שכתב  שהם קווים מנחים למלחמת המחתרת ולגאולת העם, הוא מציג אומנם את "הקמת בית המקדש כסמל לתור הגאולה השלמה", אך ספק אם שמר מצוות מעשיות יומיומיות ובוודאי לא הגיע לכך מסיבות דתיות, אלא ממניעים לאומיים, ונפש פיוטית-שירית.

הדוקטורט שלו עסק ב"ארוס בספרות היוונית", נושא שרחוק מאוד מעולמם של הכתומים. גם לח"י עצמה לא הייתה בגוון אחד. לחמו בה בצוותא קומוניסטים, בוגרי קיבוצים, אתיאיסטיים מובהקים לצד בחורי ישיבות ממאה שערים, וחניכי הצינות-הדתית.

ובכל זאת החיבוק הזה איננו מקרי. דווקא על בסיס הרקע האישי של "יאיר" וסגנון מלחמת המחתרת של לח"י, מרגישים מזה שנים בני הנוער הדתי-לאומי כי זו דמות לחיקוי, להערצה ולהזדהות.


אך גם הרקע של ארגונו, קוסם לבני הנוער שלנו. "הנה ראו", הם אומרים לעצמם במודע או שלא במודע, "קבוצה קטנה, נחושה ומאמינה, נרדפת ומושמצת על ידי רוב הציבור, על ידי העיתונות ועל ידי הממסד
הם מרגישים כי הנה קם לוחם שנלחם באויב ללא פשרות פוליטיות, שיקולים מדיניים ואינטרסים אישיים. זהו לוחם שמניעיו, ואף אומר זאת בפה מלא, לא מרצון ל"מקלט בטוח" מפני האנטישמיות או רצון אובססיבי ל"שלום", אלא מריבונות העם היהודי על אדמתו. לוחם שהוא רגיש ועדין בחייו האישיים, אך נחוש וללא חת, וגם אכזר מול האויב. מין הגשמה מודרנית של דברי חז"ל על דוד המלך: "הוא עדינו העצני – כשהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ..." (מועד קטן, ט"ז, ע"ב).

אך גם הרקע של ארגונו, קוסם לבני הנוער שלנו. "הנה ראו", הם אומרים לעצמם במודע או שלא במודע, "קבוצה קטנה, נחושה ומאמינה, נרדפת ומושמצת על ידי רוב הציבור, על ידי העיתונות ועל ידי הממסד. היא נרדפת למען הכלל, היא נלחמת למען הציבור שמוקיע ומנדה אותה, ובסוף מתברר שדווקא היא הצודקת וסבלה לא היה לשווא".

אנלוגיות היסטוריות הם אף פעם לא מושלמות, אך נראה כי ההזדהות של הנוער שלנו עם ארגון לוחמי חרות ישראל ועם דמותו של אברהם שטרן תלך ותעמיק ככל יגבר המתח בין הציבור הדתי-לאומי לבין הממסד השלטוני.