במוצאי שבת קודש פרשת פקודי- שקלים, אני יושב ומנסה לכתוב כמה דברים לזכרם של האהובים הקדושים.



קשה לי, קשה לי מאוד לכתוב על ילדים כל כך טהורים ותמימים שפתיל חייהם נגדע על ידי מרצח שפל, חיית אדם. אני מרגיש צורך גדול לכתוב, ותוך כדי כתיבה עיני מוצפות דמעה

קשה לי, קשה לי מאוד לכתוב על ילדים כל כך טהורים ותמימים שפתיל חייהם נגדע על ידי מרצח שפל, חיית אדם. אני מרגיש צורך גדול לכתוב, ותוך כדי כתיבה עיני מוצפות דמעה. הדמעות הולכות ומתגברות עד שנייר הכתיבה נרטב, והעט מסרב לכתוב. בשבת קודש פרשת שקלים קיבלתי "עלייה", את הברכה האחרונה "וחיי עולם נטע בתוכנו" בקושי הצלחתי לגמור. הדמעות לפתע הציפו אותי, וגרוני השתנק. נאלצתי לסיים את הברכה כמעט במלמול ביני לבין עצמי.

את רוב הקדושים אני זוכר. חלק למדו אצלי בכיתה ט', וחלק אף בתוכנית האתרוג (תוכנית זו מיועדת לבחורים מובחרים המעוניינים בתגבור שעות לימוד הגמרא ובהספק רב של חומר) בכיתה י'.

אני זוכר את יהונדב הירשפלד הי"ד: את הכישרון המדהים שלו, את יכולת הניתוח המבריקה שלו בסוגיות המסובכות ביותר, ואת רוחב האופקים שלו בתחומי ידע שונים. אני זוכר אף שבאחת מאסיפות ההורים אמרתי לאביו שלבנו יש כישרון נדיר ופוטנציאל גדול מאוד.

אני זוכר את יוחאי ליפשיץ הי"ד. אני זוכר את כשרון ההתמדה שלו היוצא מגדר הרגיל. אני לא זוכר פעם אחת שנכנסתי לבית המדרש, ולא ראיתי אותו יושב עם ספר ולומד. כמדומני שלא היו אצלו כלל הפסקות., כל חייו היו שיעור תורה אחד גדול מהכיתה אל בית המדרש וחוזר חלילה.

אני זוכר את יונתן אלדר הי"ד, אחד מהטובים שבטובים שבתוכנית האתרוג, את החיוך כובש הלב שהיה לו ואת הלימוד הרציני שבו השקיע. כפי שסיפרו לי הוא ישב עם גמרתו בספריה, וכך תוך כדי לימוד עלתה נשמתו לגנזי מרומים. הוא אף נקבר עם הגמרא הזו.

את נריה כהן הי"ד לא זכיתי להכיר. משיחות עם חבריו ומדברים שהועברו אלי נמסר לי ששמחת החיים המיוחדת שלו המלווה בצידקות טבעית היתה תכונה בולטת באישיותו. בשעות הפנאי שהיו לו הוא אהב לעיין וללמוד בספריה העשירה בספרים. מעדויות הניצולים נתברר לי שנריה גילה גבורה עילאית ברגעי חייו האחרונים. הוא ארב לרוצח בין עמודות הספרים וכשזה התקרב אליו הוא הלם בו עם גמרא גדולה בחוזקה. הרוצח חיית האדם השתולל בחמת זעם וקיפד את חייו.

לשניים מיוחדים במינם היה לי יותר קשר, שגב פניאל אביחיל הי"ד ואברהם דוד מוזס הי"ד. את שניהם לימדתי בכיתה ט' ולאחר מכן בכיתה י' בקבוצה המובחרת של תוכנית האתרוג. שניהם הותירו בי רושם בל ימחה במידותיהם האציליות ובכישרונות המיוחדים שלהם. שניהם אף סיימו את חייהם יחדיו כפי שיסופר להלן:

את שגב אביחיל הי"ד. אני זוכר כבר מכיתה ט' כבחור חרוץ, אוהב ספר ואוהב לימוד. אני לא יכול לשכוח את פניו השמחים, את העדינות, ואת החיוך כובש הלב שהיה לו. אני זוכר שפעם הפריע בשיעור, לא משהו יוצא דופן. הערתי לו על כך בשיעור, והמשכתי בשיעור כרגיל. אחר השיעור הוא ניגש אלי, ושאלתיו על מה? והוא ענה לי שבא לבקש סליחה על כך שהפריע לי. נזקקתי להתנצל בעצמי שזה לא היה עד כדי כך. לא הייתי רגיל לאצילות נפש כזו של תלמיד שעל דבר פעוט כל - כך יבקש סליחה במיוחד.



בשבת קודש פרשת שקלים קיבלתי "עלייה", את הברכה האחרונה "וחיי עולם נטע בתוכנו" בקושי הצלחתי לגמור. הדמעות לפתע הציפו אותי, וגרוני השתנק

את אברהם דוד מוזס הי"ד אני זוכר ברור. הדמות שעולה לפניי אינה של תלמיד כל כך. הכינוי שמתאים לו יותר הוא "מלאך". דמות פניו העדינות כל כך. החיוך הילדותי והמתוק שתמיד היה על פניו לא מש מזיכרוני. כל שאלה, הערה או שיחה שעימו הייתה בכזה רוך ונעימות שאיני יכול לתאר אותם במילים אחרות חוץ ממשהו מלאכי, טהור ותמים שכמעט אינו בנמצא. אני זוכר שאלות חריפות מאוד שהוא הקשה תוך כדי מהלך השיעור, בשעה שכולם קיבלו את הדברים בהסכמה מוחלטת, לפתע הוא קם ומקשה: הרב הרי זה לא וכו'. הכל בחיוך נעים ושליו, כשבזוית העין מרצדת איזו תנועה קלה של חיוך פיקח, ממזרי משהו. השקידה והחריצות שלו כל כך הפליאו אותי. מעולם הוא לא התלונן שהחומר רב מדי או קשה מדי. אדרבה, הוא היה ממריץ את התלמידים שהתלוננו שאם ינצלו את הזמן כראוי לא תהיה להם שום בעיה בהספק החומר. והכל בחיוך ובדיבור נעים. כל כך רך ואצילי, כביכול דבש זב מפיו. אין מילים לתאר רוך ועדינות כזו אלא בכינוי "זיו מלאכי".

יותר מכל נחרטה בזיכרוני השיחה שהייתה לי עם שגב הי"ד כמספר שעות לפני הלילה המר והנמהר. כשיצאתי לרחבת הישיבה, הוא פנה אלי: "הרב אתה יודע שהיום כנראה לא יהיו סדרי גמרא בקיאות של האתרוג שהרי הישיבה שוחררה לעצרת תפילה בכותל". הנדתי את ראשי בהפתעה, ואמרתי: "לא, לא הודיעו לי כלל". אחר כך נאנחתי, אוי חבל הרי תכננו לגמור את מסכת מגילה לפני פורים. תוכנית הספק כבדה של כארבע דפים ליום כדי שנוכל לגמור בפחות משבועיים את כל המסכת. הוא ענה לי שזה בסדר שכל אחד ילמד את ההספק בזמנו הפנוי, ואחר כך אתחיל עימם היכן שהגיעו, וכך נוכל לעמוד בקצב המהיר כדי לסיים את המסכת. תיארתי לעצמי שבחור שקדן כמוהו בוודאי ישלים את מכסת ההספק עוד באותו הערב.

מספר שעות לאחר מכן, כשהגעתי לאזור הישיבה לאחר הפיגוע, עדיין לא היה ידוע מי בין החיים ומי בין המתים, שמעתי ששגב ואברהם דוד אינם עונים לטלפון הסלולארי שבידם. שמעתי גם שפינו את בית המדרש כדי לסדרו למסיבת ראש חודש, וחלק מהתלמידים עבר לספריה ב"מרכז". משום מה היה ברור לי ששניהם כפי הנראה לא למדו את המסכת הנלמדת בסדר ערב, אלא בחרו להשלים את ההספק של מסכת מגילה.



מהעדויות שסיפרו לי אנשי זק"א הוברר לי ששניהם ישבו ולמדו בסמוך לשולחנות אולם הספריה. כשהמרצח נכנס לאולם הספריה והתחיל לירות לכל עבר, הם ברחו והסתתרו בין עמודות הספריה

מהעדויות שסיפרו לי אנשי זק"א הוברר לי ששניהם ישבו ולמדו בסמוך לשולחנות אולם הספריה. כשהמרצח נכנס לאולם הספריה והתחיל לירות לכל עבר, הם ברחו והסתתרו בין עמודות הספריה. לאחר מכן הוא המשיך לחפש ולירות בכל המסתתרים. הם היו צמודים זה לזה כשפגעו בהם כדורי המרצח, חיית האדם. הדבר הכה אותי בהלם. בדרך כלל הם לא היו חברותא. היו להם חברותות אחרות. תמהתי, מה קרה הפעם? המשכתי לתחקר את הנ"ל. האם הם זוכרים אלו גמרות היו מונחות על השולחנות, אך הם לא יכלו לומר דבר ברור.

לאחר מכן דיברתי עם אחד מחבריהם, ושאלתיו האם הוא יודע מדוע למדו יחדיו שם? הוא ענה לי שכפי הנראה החברותות הרגילות שלהם לא הגיעו, ובכל אופן הם אמרו לו במפורש שהם הולכים ללמוד ביחד מסכת מגילה, את הסוגיה הקשה  של "אין בין" (דפים: ז,א- י, ב במסכת מגילה). לפתע נזכרתי שבסוף הסוגיה שם נאמר: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית (בית המקדש), אוכלין קודשי קודשים אע"פ שאין קלעים. וזה הזכיר לי את הגמרא בסוף מסכת מנחות (קי, א) האומרת: לעולם זאת על ישראל (רש"י: הפסוק עוסק בקורבנות ושלמים שלעולם הם עומדים, אף בשעה שאין בית המקדש) זה מזבח הבנוי בשמים, והמלאך מיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קורבן. ומציינים שם תוספות (ד"ה ומיכאל) שהקורבן הוא נשמותיהם של צדיקים, וזהו שאומרים בתפילת שמונה עשרה: ואישי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון.

צדיקים – מלאכים היו שלום, ותמליצו טוב בעד הישיבה ובעד כל עם ישראל.

אוהבכם ומוקירכם,