מחזירים אותנו שישים שנה לאחור

עם קברניטות כזו אין צורך לחגוג את שנת ה- 60 למדינה

יוסף דוריאל , ד' באדר ב תשס"ח

יוסף דוריאל
יוסף דוריאל
ערוץ 7

שנת חגיגות ה-60 לישראל מתגלה כחזרה לסיוט הביטחוני שהחל בדצמבר 1947 והסתיים עם מיגור הפלישה המצרית בסוף 1948.


היינו אז כיתת האבטחה של התחבורה בקטע המסוכן שבין הכפר פורדיס לחיפה. זה היה בחודש שבו פתחו הערבים בטבח שיטתי של יהודים בכבישים, ויחידה מקבילה לנו מצפון לחיפה הושמדה כולה בשיירה שניסתה להביא אספקה לקיבוץ יחיעם
לפני יומיים קיבלתי מכתב מהעירייה, בו נתבקשתי כמי שזכה השנה לתואר "יקיר העיר תל-אביב" להעביר למארגני הטקס תמונות ותעודות מנקודות חשובות בחיי. התמונה הראשונה מלפני שישים שנה שקפצה מול עיניי הייתה עם חברים לנשק, אחרי שהתגייסנו בחודש מרס 1948 לצה"ל ישר מספסל הלימודים בטכניון וקיבלנו מספר צבאי של 4 ספרות.

היינו אז כיתת האבטחה של התחבורה בקטע המסוכן שבין הכפר פורדיס לחיפה. זה היה בחודש שבו פתחו הערבים בטבח שיטתי של יהודים בכבישים, ויחידה מקבילה לנו מצפון לחיפה הושמדה כולה בשיירה שניסתה להביא אספקה לקיבוץ יחיעם. שיירות בדרום הארץ זכו לגורל דומה. הערבים שלטו אז, למעשה, על הכבישים החשובים ביותר בארץ, וכל תנועה שלנו בהם התנהלה במתכונת של הבקעה מלאת סיכונים. לעומת כל הכפרים העוינים בין זיכרון-יעקב לחיפה, דווקא הכפר פורדיס שיתף איתנו פעולה וסיפק מודיעין מועיל. גם ידוע שלא אירע לו כל רע בסיום המלחמה כשהכפרים השכנים התרוקנו מתושביהם. אנחנו ידענו מה צריך לעשות כדי לשחרר את הכבישים מהטרור, אבל לא העזנו להתעמת עם הצבא הבריטי שחיפה על הפורעים הערבים.

יום אחרי שהבריטים עזבו את הארץ, הסיוט הזה של חזית הצפון נגמר וגם בכפרים שמהם הערבים לא ברחו נעשה שקט. שקט זה נגמר לכבוד חגיגות השישים למדינה, ושוב רכב של יהודים לא יכול לנסוע בביטחון בכבישי הארץ. אלא, שהפעם במקום הצבא הבריטי שמנע את חיסול הטרור בכבישים, יש לנו צבא של משפטפטנים המשתק את יכולות כוחות הביטחון לשים קץ לסיוט החדש. בחוש הטבעי שיש לכל בעלי החיים הטורפים (וכולנו שייכים לקבוצה זו שבטבע) הרגישו שונאינו את חוסר האונים החדש של היהודים וקיבלו תיאבון לחזור ל-1948. באין מי שיזכיר להם איך נגמרה שנת 1948 (והס מלדבר על RELOCATION המקובל בעולם לתושבים מפירי שלום), ישנה סכנה רצינית לשיתוק התנועה בכבישים חיוניים מפחד  מעשי לינץ' הצפויים בהם.


גם אף אחד לא שואל למה לא להביא את כל אורחי הסוכה בג'בל מוכבר, כולל מגישי הכיבודים שם, לחקירה על קשריהם עם ארגוני ההסתה והרצח?
מגמה תוקפנית זו מקבלת חיזוק מהתנהגות ישראל מול הרצח השפל שנעשה בישיבת "מרכז הרב". כששלטונות ירדן ידעו להגיב מיד על הופעת סוכת אבלים ליד בית משפחת הרוצח, אצלנו התחיל ויכוח אם זה חוקי או לא חוקי להרוס את הסוכה, וראש הממשלה לא מתבייש כשהרדיו חוזר ומודיע על התחבטויותיו אם אפשר לפרק את הסוכה בתור "מבנה בלתי חוקי".

גם אף אחד לא שואל למה לא להביא את כל אורחי הסוכה בג'בל מוכבר, כולל מגישי הכיבודים שם, לחקירה על קשריהם עם ארגוני ההסתה והרצח? ולמה לא לגלות מי הביא את דגלי ארגוני הטרור למקום, ולעשות חיפוש יסודי בבתיהם למציאת פריטים מעניינים נוספים? ואביו של הרוצח, במקום שיעשה טובה ויצלצל מתחנת המשטרה בבקשה להוריד את דגלי האויב, למה שלא יידרש להביא את הדגלים למגרש פתוח, ולשרוף אותם שם במו- ידיו? אל לנו לשכוח שאנו חיים בחברת אנשים שהמעשה הסמלי חשוב אצלם יותר מהפעולה הפיזית. והמקומם ביותר, אחרי שהפרשן המשפטי של "קול ישראל", שאינו חשוד בקיצוניות לאומנית, קובע שהריסת בית הרוצח תהיה חוקית לחלוטין, לא מעיזים הפוליטיקאים לדרוש מהקברניטים המדשדשים את הביצוע המיידי של סנקציה זו, והסברתה הנכונה לעולם.

עם קברניטות כזו אין צורך לחגוג את שנת השישים למדינה. אנו חוזרים ל-1948 גם בלי החגיגות.