המסר של פֵיגִי

אתה חייב לעשות את שלך. עשה את חלקך, ואז ה' יעזור.

הסופר הרב יוסף אליהו , ט' באדר ב תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

השיחה בין שני האברכים הצעירים שישבו לפנינו באוטובוס קלחה בטבעיות. לא היה צריך להטות אוזן באופן מיוחד, כי השניים דיברו "חופשי" משל ישבו בבית-המדרש:


"...כשיש טלפון מבני משפחה וכאלה, אני 'שם' תמיד על רמקול. למה שאשתי לא תשמע? אתה יודע, גיליתי את זה מהר מאוד אחרי הנישואין: אישה אוהבת תמיד להיות "בעניינים"... אז למה לא לתת לה את זה?"
"...כשיש טלפון מבני משפחה וכאלה, אני 'שם' תמיד על רמקול. למה שאשתי לא תשמע? אתה יודע, גיליתי את זה מהר מאוד אחרי הנישואין: אישה אוהבת תמיד להיות "בעניינים"... אז למה לא לתת לה את זה?".

"לפני שבועיים, מתקשרת גיסתי מרחובות באחת-עשרה בלילה ואל תשאל איזה בכי: יום לפני כן היא ביקרה עם בעלה בירושלים, וכשסיימו הגיעו לתחנה המרכזית בירושלים כדי לעלות על האוטובוס האחרון שיוצא בחצות. שתי דקות לפני שהאוטובוס יוצא, היא נכנסהרגע לשירותים שבתחנה וביציאה נטלה ידיים. האישה עולה מרוסיה שיושבת בכניסה לשירותים זירזה אותה לצאת כבר כי היא רוצה ללכת הביתה, וגיסתי רצה לאוטובוס. אחרי רבע שעה, באמצע הנסיעה, היא שמה לב ששתי הטבעות שהיו לה על האצבע לא נמצאות... מדובר בטבעת-נישואין שלה, משהו מיוחד, ועוד טבעת יהלום שאחי קנה לה להולדת הבן הראשון".

"השיחה היתה 'על הרמקול', כמו שאמרתי לך, ואישתי פֵיגִי שמעה את הסיפור הקשה. שנינו שומעים איך שאחי מנסה להרגיע אותה שהוא עוד יקנה טבעות חדשות וכו', אבל היא לא מפסיקה לבכות. לאישתי יש לב 'מה-זה' טוב... היא לא הייתה יכולה לשמוע אותה ככה, ופתאום אמרה לי בהחלטיות: 'בוא נרוץ לתחנה המרכזית!'".

"תיקנתי אותה: 'זה לא קרה היום, אלא אתמול בלילה. אַת חושבת שהטבעות מחכות שם!?'". 'אני יודעת שזה היה אתמול. תגיד לה שאנחנו רצים כעת לתחנה המרכזית, ובעזרת ה' נראה מה יהיה!'".


יצאנו מהבית והתחלנו לרוץ בלילה כמו שני משוגעים לתחנה (מונית? למי יש כסף למונית?!). בדרך, אנחנו מנסים לתכנן איך נפנה לאישה הרוסיה הזאת. הרי ברור שהיא לקחה את הטבעות, ואם נשאל אם מצאה אותן היא ודאי תכחיש
"מטון הדיבור של פֵיגִי הבנתי שאין טעם להתנגד... גרנו אז בשכונת גבעת שאול. יצאנו מהבית והתחלנו לרוץ בלילה כמו שני משוגעים לתחנה (מונית? למי יש כסף למונית?!). בדרך, אנחנו מנסים לתכנן איך נפנה לאישה הרוסיה הזאת. הרי ברור שהיא לקחה את הטבעות, ואם נשאל אם מצאה אותן היא ודאי תכחיש. ובכלל, מי אמר שהיא עובדת היום? ואולי היא כבר לא צריכה לעבוד אחרי שמכרה את שתי הטבעות? לך תדע".

"אנחנו מגיעים ומתנשמים, הרוסיה שם יושבת באדישות. סיננתי לפֵיגי: 'היא בטח מחכה לעוד דוסית שתיטול ידיים בדקה האחרונה ותשכח את הטבעות. העבודה פה לגמרי לא רעה...'. אני מתקרב אליה לאט, ומתחיל לשאול באופן הכי מתוחכם שתיכננו בדרך:
'שלום, את עבדת פה אתמול בלילה?' .'דה' (כן) היא עונה, ועושה פרצוף של אחד שלא יודע כלום. 'ו... את היית פה אתמול בשתיים-עשרה בלילה כשסגרו?'. הרוסיה לא עונה. היא מסתכלת עלי טוב, ואחר כך מביטה על אשתי באופן מוזר...".

"פתאום היא פותחת את המגירה שלידה ומוציאה שתי טבעות, ושמה על השולחן הקטן: 'זה שלך?', היא שואלת את אשתי...".

בקיצור, מה למדנו מכל הסיפור:

א. כלל 'ברזל': אשה שרוצה להוריד טבעות כדי ליטול ידיים, לא להניח אותן בשום מקום אלא רק בַּפה! ומשם, ישר בחזרה לאצבע.

ב. לא לחשוד סתם, גם לא בעולה מרוסיה שעובדת בשירותים של התחנה-מרכזית.


ומה עוד אפשר ללמוד מהסיפור? מסר חשוב מהגב' פֵיגִי: אתה חייב לעשות את שלך. עשה את חלקך, ואז גם ה' יעזור. לרוץ למקום האירוע 24 שעות אחרי ולהאמין שתמצא שם את מה שחיפשת, נשמע רחוק מכל היגיון
ומה עוד אפשר ללמוד מהסיפור? מסר חשוב מהגב' פֵיגִי: אתה חייב לעשות את שלך. עשה את חלקך, ואז גם ה' יעזור. לרוץ למקום האירוע 24 שעות אחרי ולהאמין שתמצא שם את מה שחיפשת, נשמע רחוק מכל היגיון. אבל עלינו מוטל לעשות את המירב ההגיוני שניתן לעשות כרגע.

יש בזה ידידַי מעט הכנעה אישית: לתת לאלקים הגדול לפעול גם מעבר להיגיון הקטן שלי.

מוקדש באהדה לרווק או הרווקה וכן להוריהם וכדו' שמסיימים לקרוא כעת, ופונים לשיחת טלפון בעניין השידוך. שיחה שדחו כל הזמן משום שחשבו שאין לה סיכוי גדול.
 

"סוד הנישואין בפרשת-השבוע"/ מאת הסופר הרב יוסף אליהו. להשיג בחנויות המובחרות, וכן בטל': 0528-109260, 02-6447630.