הרהורים בעקבות הטבח במרכז הרב

הם נינוחים, שום מקום לא מסוכן או מפחיד בשבילם.

פרופסור יואל אליצור , ט' באדר ב תשס"ח

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

מי מאיתנו ביקר בזמן האחרון בג'בל מוכבר? מישהו עבר שם? מי מהנועזים שבין המטיילים שלנו מעז להתקרב לשם? כשאנחנו באים לקניון מלחה, אנחנו פוגשים שם את האיש מג'בל מוכבר. הוא ואשתו וילדיו מטיילים שם בהשקט ובבטחה: קונים, סועדים את ליבם, מדברים עם חבריהם בשפתם בקול רם. וכך זה באוטובוס, בשוק מחנה יהודה (שם הוא גם המוכר, חצי בעל הבית), בכל מקום.אומרים שהמחבל היה נהג שעשה הסעות בכל העיר. יש אומרים שזו לא הפעם הראשונה שעבר ב"מרכז הרב". הוא הכיר הכל.


מי מאיתנו ביקר בזמן האחרון בג'בל מוכבר? מישהו עבר שם? מי מהנועזים שבין המטיילים שלנו מעז להתקרב לשם? כשאנחנו באים לקניון מלחה, אנחנו פוגשים שם את האיש מג'בל מוכבר. הוא ואשתו וילדיו מטיילים שם בהשקט ובבטחה
"איפה בית לחם שלנו, איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו, איפה יריחו שלנו?" ארבעים שנה אחרי קריאתו המהדהדת של איש האלוקים, ראש ישיבת "מרכז הרב" הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ארבעים שנה אחרי הישועה הגדולה בהיסטוריה, ארבעים שנה אחרי "ראי רחל ראי הם שבו אל גבולם" הכניסה לערי הקודש האלה אסורה רק עלינו. היא מותרת לכל ערבי "ישראלי" וגם לכל כושי, יפני, טורקי, אנגלי, רוסי, אבל היא אסורה איסור גזעני רק על בני אברהם יצחק ויעקב איסור חמור שהעובר עליו דינו מיתה משונה בידי אספסוף רצחני.

ובכן, מתכנסים להם בני אברהם יצחק ויעקב בתוך עצמם, בורחים מן הערבים בבהלה, בונים חומה של מאות קילומטרים, אבל גם בשכונות ירושלים רבתי זו שבצד הזה של הגדר. גם באום אל- פחם וברהט שבתוך מדינת ישראל המצומצמת, אוי לו ליהודי שינסה להציג את כף רגלו בלי ליווי של גדוד שוטרים. יהודים אמיצים שניסו להיאחז בפקיעין לצד "ידידינו" הדרוזים מצאו את עצמם בחוץ לאחר פוגרום כמיטב המסורת האנטישמית.

כל בית ספר, בית חולים, חנות, מסעדה או קניון בתוך השטח היהודי סגור ומסוגר בחומות ומוקף מאבטחים שכמובן אסור להם באיסור חמור להרחיק משם איזה שהוא ערבי. מותר להם רק לבדוק, והם חייבים לבדוק, לא את הערבים אלא את כולם "ללא הבדל דת וגזע ומין", גם את החסיד בקפוטה וגם את המתנחלת שבהריון שהרי אנחנו לא גזענים.

והערבים הם שקטים, נינוחים, שום מקום לא מסוכן או מפחיד בשבילם. יושבים פרזות. אצלם אין שמירה ואין גידור, מבלים כרצונם בכל גן ציבורי, קונים, נוסעים, מסיעים, עובדים בכל מלון או מסעדה, ומפעם לפעם הורגים ביהודים.

למה לעזאזל כל זה לא מפריע לנו? איך זה שמימי הישוב הישן, המושבות הראשונות והקמת "השומר", נשאר הכל אותו דבר כאילו לא הקמנו מדינה, לא הקמנו צבא מצויד בכל, ולא ניצחנו בכמה מלחמות? המכנה המשותף הנמוך ביותר של כל פלגי הציונות היה הרצון להפסיק להיות שק החבטות של כל האנשים הרעים שבעולם הזה. במציאות שבה אנחנו נמצאים, כל בר דעת היה מצפה שעכשיו יתאגדו כל חלקי עם ישראל ובראשם אלה שמשאת נפשם היא להיות עם ככל העמים כדי לאפשר לעם ישראל להיות קודם כל עם ככל העמים.


אם אני לא יכול להיכנס לג'בל מוכבר, לא ייכנס האיש מג'בל מוכבר לשכונה שלי. אם האוטובוס לעיסאויה סגור בפניי, יהיה האוטובוס לקריית יובל סגור בפני האיש מעיסאויה. אם אני לא יכול לקנות בחנות אצלו, לא יקנה הוא בקניון אצלי
אם אני לא יכול להיכנס לג'בל מוכבר, לא ייכנס האיש מג'בל מוכבר לשכונה שלי. אם האוטובוס לעיסאויה סגור בפניי, יהיה האוטובוס לקריית יובל סגור בפני האיש מעיסאויה. אם אני לא יכול לקנות בחנות אצלו, לא יקנה הוא בקניון אצלי. ההבנה האלמנטארית הזאת, הקודמת לכל אידיאולוגיה, לא חודרת אפילו לראש של המתנחלים. וחוץ מ"המשוגעים של בת עין ויצהר", כולנו מקבלים כדבר מובן מאליו שזה בסדר להפלות לרעה יהודים גם בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. וגם אצלנו דנים בשאלה למה לא היה מאבטח בכניסה למרכז הרב, במקום לדון בשאלה איך הגענו לזה שצריך בכלל מאבטחים בלב מדינה ריבונית? ואם כבר מאבטחים, למה אין מאבטחים בג'בל מוכבר?

על דברי ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", השיב בן עזאי: "זה ספר תולדות אדם כלל גדול הימנו". אין סיכוי ואין משמעות לשום אידיאלים נשגבים למי שלא יודע קודם כל להיות בן אדם נורמאלי.