סיפור בראשית של הפמיניזם

מי שרוצה לנצח את השמאל, צריך ללמוד את שורשיו.

גיל רונן , י"ב באדר ב תשס"ח

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7

מי שרוצה לנצח את השמאל חייב להיות מוכן ללמוד את השמאל, ומי שלומד נושא שלא מוכר לו עשוי בהחלט לגלות דברים שייראו לו מפתיעים. השמאל הוא יותר מאשר "ערב רב" או "סיטרא אחרא". יש בו אמונות ודיעות, יש בו מבנה אירגוני ובסיסי כוח. יש בו אידיאולוגיות מתות ואידיאולוגיות חיות, וכאלה שעברו מוטציה. יש לו היסטוריה.


הקומוניזם מת מזמן. הסוציאליזם הישראלי מת בזמן האחרון. לשמאל נותרה אידיאולוגיה אחת אחרונה: הפמיניזם. הוא לא מה שנדמה לכם, וזה סוד כוחו
הקומוניזם מת מזמן. הסוציאליזם הישראלי מת בזמן האחרון. לשמאל נותרה אידיאולוגיה אחת אחרונה: הפמיניזם. הוא לא מה שנדמה לכם, וזה סוד כוחו.

* * *

נהוג לדבר על שני אבות לקומוניזם: קארל מרקס ופרידריך אנגלס, שני אינטלקטואלים יהודים גרמניים שפעלו בצוותא באמצע המאה ה-19, בעיצומה של המהפכה התעשייתית ובפיתחה של המהפכה המדעית- טכנולוגית המרהיבה של 160 השנים האחרונות. אחרי אלפי שנים שבהן מדינות ומלחמות נוהלו על ידי מלכים וכוהני דת, מרקס ואנגלס היו נביאיו, מעצביו ומוביליו של כוח פוליטי חדש שהשתווה בכוחו למלכות ולכמורה גם יחד: כת האינטלקטואלים הממוסדת, הממומנת בכספי הציבור, או מה שקרוי בימינו "האליטות של השמאל".

מלכים וכהני דת שולטים כי הם נתפסים, מי יותר ומי פחות, כשליחיו של הקב"ה ונציגיו של סדר אלוקי וטבעי. אינטלקטואלים מרקסיסטיים ופוסט- מקסיסטיים שולטים על ידי מיגור האמונה הדתית והחלפתה באמונה, במדע, בטכנולוגיה, בכוחו ובעוצם ידו הבלתי- מוגבלים לכאורה של האדם. הדת, הם הכריזו, היא "הסם של ההמונים". במקומה, הם הציעו סם חדש אותו שיווקו תחת השם "אמת". בעידן המדע, העם סומך על האינטלקטואלים לספק לו את האמת. מרקס ואנגלס הבינו את הכוח העצום הטמון בכך. ה"אמת" של הקומוניסטים, "פראבדה" ברוסית, הייתה בפועל תעמולה מתוחכמת וארסית שהשכילה לנצל את כוחם של אמצעי התקשורת המודרניים בשילוב משת"פים מהאקדמיה כדי לשטוף את מוחם של מאות מיליונים, ועושה זאת עד עצם היום הזה.


המרקיסטים ויורשיהם מאמינים כי גם אם אמת מארץ תצמח, אספלט השקר יוכל תמיד לכסותה. אכן, תעמולת המונים מודרנית הנתמכת ב"מחקרים" אינטלקטואליים שקריים היא כלי אימתני
המרקיסטים ויורשיהם מאמינים כי גם אם אמת מארץ תצמח, אספלט השקר יוכל תמיד לכסותה. אכן, תעמולת המונים מודרנית הנתמכת ב"מחקרים" אינטלקטואליים שקריים היא כלי אימתני. כשנוח לה, מצליחה תעמולת האינטלקטואלים לשכנע את ההמונים שאויבם הוא ידידם, וכי ידידם הטוב ביותר הוא אויב מר. היא יכולה להגדיר פלחי אוכלוסיה שלמים כמוקצים מחמת מיאוס ולקחת מהם את זכויות היסוד שלהם, ולהצדיק זאת על ידי המצאת היסטוריה מזוייפת ונתונים מדעיים- כביכול על נחיתותם המוסרית ורשעותם הבסיסית. היא יכולה לשכנע את העם שבריחה בזויה היא כוח, שגבורה בקרב היא מאצ'ואיזם נלעג, שרבנים צדיקים הם סוטי מין וכי זונות רחוב הן קדושות מעונות, ועוד ועוד. כוחה הוא כוח השיגוע והפילוג. עם המצוי תחת "טיפולה" של ה"אליטה" הזו הוא עם מסכן ואומלל.
 
כמו כל המהפכנים בתולדות העמים, זיהו מרקס, אנגלס ויורשיהם כוחות חברתיים הנתונים לכאורה בעמדת נחיתות פוליטית-כלכלית-חברתית, ואז הסיתו, איחדו ואירגנו אותם למרוד בכוחות החזקים יותר. לצורך כך הם ניצלו את עמדתם כאינטלקטואלים כדי לשכנע את הקבוצות המורדות- בכוח שהאפליה נגדן אינה עניין מקרי או רגעי. עד לבואם של שני אמני הלהטוטים השכליים הללו, קארל ופרידריך, רוב האנשים חשבו (כפי שהם חושבים היום) שהעובדה שקיימים אנשים עשירים ואנשים עניים היא מציאות פחות או יותר הכרחית: עוול הנובע מטבע הקיום האנושי ומטבעו של האדם, אשר אי אפשר לחסלו לחלוטין אלא רק לצמצם את נזקיו, למשל: על ידי מתן צדקה או דאגה ליתום ולאלמנה. זו גישתה של היהדות לעוני.

מרקס ואנגלס אמרו לעניים שהעוני שלהם הוא תוצאה של הליך היסטורי מכוון של ניצול על ידי הקבוצה השלטת והמשת"פים שלה. קבוצות אלה זכו לכינויים "אימפריאליסטים", "קפיטליסטים", "בורגנים" ואחרים, בדרך כלל בליווי שם העצם "חזירים" (הקומוניסטים תמיד היו טובים בהמצאת כינויי גנאי). שני היהודים הגרמניים המזוקנים האלה, מרקס ואנגלס, הבטיחו לעניי העולם שניתן יהיה להפוך על פיו את הליך הדיכוי המכוון הזה על ידי התארגנות המונית של "הפועלים".


ברם, באותו הזמן ממש שבו הניחו ידידינו קארל ופרידריך את היסודות לתנועת הפועלים הרצחנית הקרויה "קומוניזם", הניחו השניים גם את אבן הפינה לתנועת הנשים העתידית
ברם, באותו הזמן ממש שבו הניחו ידידינו קארל ופרידריך את היסודות לתנועת הפועלים הרצחנית הקרויה "קומוניזם", הניחו השניים גם את אבן הפינה לתנועת הנשים העתידית. פרידריך אנגלס זיהה את הפוטנציאל המהפכני של המין הנשי כבר ב-1884, בספרו "מקורם של המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה". ההסברים והציטוטים שאביא כאן לקוחים מביקורת שכתבה על הספר הזה סימון דה בובואר, בספרה "המין השני" (1949).

אנגלס טען (כך הסבירה דה בובואר) כי בתקופת האבן האדמה הייתה רכושם המשותף של כל חברי המשפחה המורחבת (clan) או החמולה, וכלי העבודה הפרימיטביים שעמדו לרשות האנשים הגבילו את יכולתם לעסוק בחקלאות בקנה מידה רחב. כוחה הפיזי של האישה הספיק לה כדי לבצע את מלאכת הגינון החקלאי המוגבל שהיה נהוג אז, ובנוסף למלאכות הבית היא גם עסקה באריגה ובקדרות. הגברים, מצידם, יצאו לדוג ולצוד. יצא איפוא, לפי אנגלס, שהגברים והנשים היוו בעצם שני "מעמדות" (המילה "מגדר" הומצאה יותר מאוחר על ידי יורשיו הרוחניים של אנגלס) שביניהם שרר שיוויון, בגלל שכוחם הכלכלי היה דומה. 

מה שעירער את השיוויון הפסטורלי הזה היה, לפי אנגלס, גילוי המתכות וכניסתן לתמונה הכלכלית. הארד, הפח, הנחושת והברזל הובילו להופעת המחרשה, וזו מצידה הובילה להגדלת היקף החקלאות ולצורך במאמץ פיזי גדול ואינטנסיבי לבירוא יערות ולעבודה החקלאית בשדות. "אז נדרש האיש לעמלם של אנשים אחרים, אותם הוא הופך לעבדים", הסבירה דה בובואר. "הרכוש הפרטי מופיע: האיש, ריבון על העבדים ועל הארץ, הופך גם לבעליה של האישה. "באותו רגע אירעה, לפי אנגלס, "תבוסתו ההיסטורית הגדולה של המין הנשי".


מה שעירער את השיוויון הפסטורלי הזה היה, לפי אנגלס, גילוי המתכות וכניסתן לתמונה הכלכלית. הארד, הפח, הנחושת והברזל הובילו להופעת המחרשה, וזו מצידה הובילה להגדלת היקף החקלאות ולצורך במאמץ פיזי גדול ואינטנסיבי לבירוא יערות ולעבודה החקלאית בשדות
"אותה הסיבה שהעניקה לאישה את הסמכות הראשית בבית, כלומר: היותה מוגבלת לתפקידים ביתיים, הבטיחה כעת את אדנותו של הגבר בבית", כתב אנגלס. "זאת משום שעבודת האישה הפכה לחסרת- משמעות בהשוואה לעבודתו היצרנית של הגבר. עבודה זו הייתה תכלית הכל, ועבודת האישה הייתה שולית לעומתה".

זהו סיפור הבראשית של המרקסיסטים - פמיניסטים. אדם וחווה הפכו בו מ"בשר אחד" ל"מגדרים" עויינים ומתחרים. אם תרצו, זהו סיפור הבריאה מהזווית של הנחש.