"וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר... כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן?! וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב - הָמָן הָרָע הַזֶּה!"...



כשקוראים את הפסוקים הללו מתעוררת שאלה: למה אסתר הייתה צריכה לומר "איש צר ואויב"? הרי היא כבר אמרה שמדובר במישהו שמעוניין "להשמיד להרוג ולאבד" אומה שלימה, וברור שהוא "צר ואויב"?

כשקוראים את הפסוקים הללו מתעוררת שאלה: למה אסתר הייתה צריכה לומר "איש צר ואויב"? הרי היא כבר אמרה שמדובר במישהו שמעוניין "להשמיד להרוג ולאבד" אומה שלימה, וברור שהוא "צר ואויב"? הפעם היא נשאלה שאלה: "מי הוא זה ואי זה הוא", ולכאורה היה עליה לענות לעניין: "המן הרע הזה" (היה מקום גם לשאול למה היא צריכה לציין שהוא "הרע", אבל נניח לזה כרגע).

נראה שהתשובה לזה היא פשוטה בתכלית. כשבאים להתמודד מול אויב ולא משנה באיזה אופן ובאילו אמצעים, בין אם בדרך דיפלומטית ובין אם בדרך מלחמה, מוכרחים בשלב ראשון לבצע הגדרה. יש להגדיר את האויב, לסמן אותו כאויב. מי שלא יעשה כן, עלול למצוא את עצמו באמצע הקרב (ושוב, גם "קרב דיפלומטי" הוא קרב) פשוט מבולבל: יורה לכיוונים הלא-נכונים, יורה כשצריך לנצור ונוצר כשצריך לירות, פשוט בגלל שהוא לא "סגור" על השאלה מה בדיוק הוא עושה פה בשדה הקרב. הוא עלול לחשוב, משום מה, שבעצם הוא בא לעשות שלום... והתוצאות עלולות להיות הרות אסון, חלילה.

אסתר חיכתה הרבה זמן לשעת הכושר. אחרי שלושה ימים של צום ותפילה היא נכנסה בחרדה אל המלך ונפתח לפניה השער. המלך קירב אותה. מה תעשה כעת? האם כעת תבקש להרוג את המן? האם היא תכננה לעשות כן, אלא שברגע האחרון נסוגה והחליטה על רעיון המשתה או שמא מלכתחילה תכננה לגלגל את העניינים כך? וכשעמדה במשתה הראשון והמלך שואל אותה מה בקשתה... האם תכננה לפרוש את העובדות במקום ורק ברגע האחרון נסוגה כי הרגישה שהשעה אינה כשרה לכך או שמא מלכתחילה תכננה לדחות ולדחות עד שתבוא שעת הכושר? האם אסתר עדיין מבקשת "להרוויח זמן" למרות איומו של מרדכי "אם החרש תחרישי בעת הזאת..." או שהיא באמת מחפשת את הדרך המתאימה?

מבחינתנו, כל השאלות הללו נותרות ללא מענה. מה שברור הוא שאסתר ממתינה, מסיבה כזו או אחרת, להזדמנות הנאותה.



"איש צר ואויב!" הוא תדלוק עצמי, מקור אנרגיה להמשך הלחימה, הדחיפה העצמית האחרונה שנדרשת לאסתר כדי להגיע לניצחון הגמור. בלעדיו, היא לא יכולה להמשיך

והנה זו הגיעה. אחרי שהמן הושפל ברחוב העיר ואחרי שמרדכי אויבו זכה לכבוד הגדול מרגישה אסתר שהגיעה שעת הכושר. היא כבר התחילה לחשוף את הסוד הגדול... מי עמה ומי מולדתה... היא כבר התחילה להציג את הבקשה... ורגע לפני ה-touch down, לפני שהיא הולכת לסגור את הגולל על כל הסיפור העצוב הזה בסוף השמח שלו בעזרת ה', כאשר היא עומדת להוציא מפיה את המילים המכריעות "המן הרע הזה!" היא צריכה לשאוב כוחות. את הכוחות היא שואבת מדבר פשוט מאוד, מהגדרת האויב. "איש צר ואויב!" הוא תדלוק עצמי, מקור אנרגיה להמשך הלחימה, הדחיפה העצמית האחרונה שנדרשת לאסתר כדי להגיע לניצחון הגמור. בלעדיו, היא לא יכולה להמשיך.

מסתבר שהמסר הכל-כך פשוט הזה, אינו כל כך פשוט לנו.

זו הצרה הגדולה של מדינת ישראל בהתמודדותה מול הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט. הרפיסות הלאומית, אפליית האויב לטובה (עד כדי כך שניתן להבליג על המשך הירי המאסיבי על שדרות, אשקלון ויישובי עוטף עזה ובלבד שלא להפסיק או לצמצם את העברת הדלק או הזרמת החשמל לרצועה ואפילו במשהו), והמשך הניסיון "לשתף פעולה" עימם או "לעשות שלום" איתם בכל מחיר ובכל מקרה עד שאנו "מקריבים קרבנות" ל"בית המקדש" הזה במקום לבית המקדש האמיתי... הסיבה לכל זה היא שהם פשוט לא מוגדרים כאויב.

זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב.



ברגע שנאמר לעצמנו: "איש צר ואויב" הוא זה! על כל אחד מהנ"ל, נוכל בעזרת ה' יתברך לשאוב את הכוחות להילחם בהם את מלחמת החורמה הנצרכת: למגר את האויב הערבי, לבער את רוח הטומאה, ולתפוס את ההנהגה של עם ישראל בדרך

וזו ממש גם הצרה של הציבור הלאומי האמוני מול הממסד הישראלי. כאשר הכנסת והממשלה, התקשורת, המשטרה והשב"כ ואפילו הצבא, האקדמיה ו"מוליכי התרבות" הישראליים, ובראש כולם מערכת המשפט ("ויקו למשפט - והנה משפח, לצדקה - והנה צעקה"...), כולם עושים יד אחת ליצור טבעת חנק סביב צווארו של הציבור הדתי בכלל והתורני-לאומי בפרט, ובעצם מנסים ליצור טבעת חנק סביב צווארה של היהדות עצמה (היֹה לא תהיה), בשילוב כוחות ובאכזריות שלא ידענו כמותם מזה שנים רבות (אולי בימיו האפלים של משטר סטאלין יימח שמו  וזכרו). כאשר כל אלו, ברוב "צדקותם" עומדים להגן על הערבים המסכנים מפני זעמם של הפורעים היהודים ("ימין קיצוני"...) שבאו לנקום את נקמת דמם של שמונת הקדושים הטהורים הרוגי מלכות, ללא ספק הם ממש מנסים להתדמות לקב"ה: "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו" (תהילים ק"ט, ל"א)... – מה גורם לאנשים מקרבנו להמשיך להשתתף עימהם, בניסיונות "להשפיע מבפנים" על מערכת נוקשה ואכזרית במקום להילחם בהם מלחמת חורמה? פשוט מאוד ועצוב מאוד, עוד לא הפנמנו שזה אויב.

ברגע שנאמר לעצמנו: "איש צר ואויב" הוא זה! על כל אחד מהנ"ל, נוכל בעזרת ה' יתברך לשאוב את הכוחות להילחם בהם את מלחמת החורמה הנצרכת: למגר את האויב הערבי, לבער את רוח הטומאה, ולתפוס את ההנהגה של עם ישראל בדרך שלרגע לא מפסיקה להתקדם אל הגאולה השלימה.