יומנו של זקן האסירים

המעצר היה שווה, רק בשביל להיווכח שאמת בטענות.

סא"ל (מיל) מאיר אינדור , י"ח באדר ב תשס"ח

מאיר אינדור
מאיר אינדור
צילום: חזקי ברוך

להפגנה הגעתי אחרי שהבנתי שלא מדובר בללכת לג'בל מוכבר ולהרוס את הבית כפשוטו, אלא בדרישה ציבורית. נדיה מטר הבהירה זאת בתקשורת. אבל בגלל שההפגנה אורגנה בידי גורמים מהימין ו"אלמגור" הרי מקפיד לנהל פעילות עצמאית מטעם נפגעי הטרור, לא הסכמנו לבקשתם לצרף את "אלמגור" לרשימת המארגנים. חשבתי אבל שצריך לפחות לבוא כאנשים פרטיים עם כמה מהמשפחות השכולות, להזדהות עם הדרישה.

בכל זאת הרי היינו הראשונים להעלות את התביעה, כולל: שיחות שלי במקום הרצח עם שר המשטרה ועם פוליטיקאים אחרים על מנת שיחזירו את הנהלים שבעבר שכללו הריסת בית המחבל, גירוש בני משפחתו, וקבורתו בבית קברות למחבלים ולא בקבורה משפחתית. הצעדים שעברו אפילו מבחני בג"צ הוכיחו את עצמם בעבר כיעילים ומצמצמים את מספר המתגייסים לטרור ביודעם שבני משפחתם הקרובים יסבלו מפעולתם. הפעם לא רק הבית שעדיין עומד אפילו את הדגלים של החיזבללה הורידו רק אחרי לחץ ציבורי בלתי פוסק, והסתפקו בקריאות לדיכטר, דליה איציק וברק להריסת הבית, כאילו הם מהאו"ם ולא מהממשלה שאמורה לעשות זאת. אבל מה אכפת להם, בינתיים הם הרוויחו נקודות בדעת הקהל.

                **********

עמדתי עם רעייתי על גבעונת קטנה שממנה, מלמעלה, צילמו העיתונאים את המפגינים  נחסמים על ידי השוטרים, לרוחב הכביש- בואכה ארמון הנציב.  נראו דחיפות הדדיות של שוטרים ומפגינים. לא היה זה שונה מהפגנות רבות אחרות של מגזרים שונים: סטודנטים, פועלים מפוטרים, אתיופים, דרוזים ואפילו מתנחלים.

הרב אליקים לבנון, הרב האהוד מאלון מורה, נאם במגפון. פתאום, ראיתי יס"מניקים שולפים מפגינים מבין הבריקדות וגוררים אותם אל הניידת. עדיין זה לא היה חריג. לפעמים בהפגנות שמתחממות גוררים אותם לניידת ומשחררים אותם שעתיים אחר סיום ההפגנה. אבל בזווית העין קלטתי שהרחק מההמון ליד הניידות חלק מהיס"מניקים מכים את הנערים, תוך דחיפתם בברוטאליות לניידת. ירדתי אל הרחבה ועברתי מקצין לקצין וצעקתי: "תפסיקו להכות פה. אין לכם סמכויות ענישה. אתם לא בית משפט. תעצרו, אבל אל תרביצו!". הם הסתכלו עליי במבט בוהה, אטום (המבט של גוש קטיף).

המשכתי בגרון ניחר: "במרכז הרב לא ראינו אתכם בגבורתכם, עד שבאו חבריהם של העצורים פה והם שנלחמו. עכשיו אתם פתאום גיבורים על החלשים, על הנערים האלה?!".

פגעתי כנראה בנקודה רגישה. הרי כבר דובר על כך רבות בתקשורת, והדבר הכעיס אותם. קצין אחד קרא לי בשמות גנאי. המשכתי והתווכחתי איתו ועברתי לאחרים שלא השיבו.

הוזמתי לדבר במגפון. " המשטרה פועלת באווירה של תרבות ניהול מושחתת . קו ישיר עובר מחוסר התפקוד שלה באירוע הטרור במרכז הרב לפעילות התקיפה פה בהפגנה", וסיפרתי על המכות לנערים. ואז ראיתי שלושה שוטרים מתלחשים ביניהם.  בדיעבד אני מבין על מה הם התלחשו.  דקות לאחר הנאום  הייתה מהומה קטנה בצד המרוחק ממני. צעקות נשמעו משם. התקרבתי ושמעתי בלש אומר לחבריו: "תתפשו את ההוא במרכז". התקרבתי לראות אם הם מכים אותו. פתאום מכה חזקה מאוד בגפי ודחיפה מאחור. חשבתי שהציבור הוא שדוחף  אותי. התברר שבאו מאחוריי אותם שוטרים שהתלחשו בעת נאומי ודחפו אותי אל ערמת השוטרים שעל הצעיר, הפילו אותי לארץ בבעיטה  אדירה בגב, ומשם גררו אותי עשרים מטר לשטח ריק.

אחד מאנשי המשטרה בלבוש אזרחי סייע לי לקום ועם מבט אירוני בעיניים אמר: "למה הרבצת לנו באגרופים?!". היה זה  מבט אירוני של שנינו יודעים שאני משקר, אבל הנה דפקנו אותך. מאוחר יותר כשסיפרתי זאת לבעלי ניסיון מהפגנות קודמות, סיפרו שזה קרה גם להם. אותו מבט אירוני, אותו מעצר עם עלילה, והשוטר המעליל מחייך בסיפוק ובהתרסה.

כשאחרים מספרים לך דברים כאלה, אתה בטוח שהם מגזימים. "נו בוודאי שהם עשו משהו, הרי 'אין עשן בלי אש' ולא יכול להיות שסתם עצרו אותו".

חברים: המעצר היה שווה והמשכו היו שווים, רק בשביל להיווכח שאמת בטענות. כדברים האלו אמרתי למחרת לשופטת בעת שהובאתי אליה להארכת מעצר לעוד... חמישה ימים, "להשלים את החקירה נגדי". אמרתי לה ולכתבים הרבים שהוזמנו על ידי המשטרה להראות להם את כוחם ופועלם, ואומר פה:  עכשיו אני בהחלט יכול להבין את סיפורי הנערות העצורות והנוער הכתום של עמונה והגבעות.

עד שאינך נחשף אישית, אינך מאמין. חלק מהשוטרים שקרנים ופורעי חוק של ממש. מפקדיהם שותפים ובהוראות הבלתי חוקיות.
הורדת תגיות מזהות, תפירת תיקים ובקשר של שתיקה שמכסה אלימות כלפי נערות לעיתים מינית.  במו עיניי ראיתי שתי צעירות שמג"בניקים דוחפים אותם, למרות שיש לידם שתי שוטרות. ראיתי את ההתחככות ושליחת הידיים. צעקתי עליהם: "יש לכם שתי שוטרות, הן יכולות לעשות את העבודה". גם כשהיא הייתה שרועה, הם התעסקו בה. למחרת, סיפרה אישה אחת מאפרת על הבת שקצין משטרה אחד ניגש אליה והתחיל איתה. לאחר שהיא נפנפה אותו בתקיפות, הוא עצר אותה כעבור דקות.

                    **********                  
ליד האנדרטה לחברותא שלי בילדותי לגמרא, אהרון אנטבי הי"ד, שנפל בקרב על ארמון הנציב המתנתי עם "מעוכבי חקירה", מוקף מספר שוטרים. בלש בן מיעוטים הפריע לי להתראיין על המקרה לרדיו.

נוסעים. לאן? לג'אבל מוקבאר!

מסתבר שיש שם תחנת מג"ב גדולה קבועה שהערב הפכה למוצב פיקוד גדול להגנת השכונה עם המון ניידות מסביבה.  רק חבל שכל זה לא עצר את המחבל מלצאת מהכפר מהבית המפואר שלו שם ולהגיע ל"מרכז הרב". בקשר אנו שומעים קצין פוקד להכריז שההפגנה איננה חוקית.

נסתיימה ההפגנה, כבר אחר חצות. אני תמה מדוע לא משחררים אותנו. אומנם ראיתי הפרת סדר בהפגנה, אבל היא כמו רבות מהפגנות הסוערות של הסטודנטים, נכים או הפגנות ימין אחרות בעבר הרחוק.

היה כבר נוהל לדבר. עוצרים מפגינים מספר, ומשחררים אותם לרוב בתום ההפגנה או שעות אחריה. כך המשטרה קונה שקט ומאפשרת לציבור להוציא קיטור, אבל כל זה בעבר. לגבי הימין נוצרו היום נורמות חדשות נגזרות מכמות הלחץ התקשורתי. "מתנגדי השלום" גם הפכו מ'עמית' ל'טורף', כך הסביר לי קצין חל אוויר שגויס ל"קרב" על הורדת גוש קטיף, והיה שותף לצוות המתכנן של ה"מערכה" נגד הכתומים עם ל"פ, לוחמה פסיכולוגית כמיטב השיטות המודרניות מול אויב.

הרי זה מובן, מאותו רגע שהחליטו ללכת עם האויב הרי מי שמנגד לאויב הוא "גורם עוין". אויבו של ידידי הוא אויבי. וכך השב"כ עוקב היום אחרי מתנחלי  הגבעות, דו"חות על תכנון הפעילות הציבורית של הימין נמסרים לאולמרט כדו"חות על "חתרנות מדינית", וראשי הימין בשטח במעקב מתמיד.  הרי יש הצדקה אידיאולוגית לכך. מי שמשמיע השוואות בין החמאס הרצחני ומתנגדי השלום אצלנו ("אלה גם אלה מחבלים בשלום") יוצר את המצע האידיאולוגי למכות השוטרים ולהפכית הציבור הציוני כמסומן. הוא גם שסימן את המטרה ל"מרכז הרב", ולפגיעה בר"מ מעטרת כוהנים שנדקר בעיר העתיקה.

                    **********

הובלתי לניידת אחרת לתוך תא סורגים שמא אברח, אל תחנת משטרה אחרת גדולה יותר לחקירה במחלקת ה...נוער. בהחלט מחמאה לאדם בגילי, אבל זו הייתה שמחה מוקדמת.

"זה בגלל הלחץ בתחנה וכל השוטרים גויסו למעצרים הרבים", כך הסבירה לי שוטרת חביבה ובוגרת שרמזה לי על "הוראות מגבוה" לגבינו והיא "מבינה לליבי". היא הציגה מולי את רשימה העבירות המיוחסות לי, רשימת כבדה ואליה צמוד "תצהיר" של שוטרים שחתומים בכתב יד קודשם.

אם זה לא היה אני שהייתי שם והייתי קורא את פתשגן הכתב, הייתי מצווה לעצור את נשוא האיגרת מיד ובאותו יום עד לפורים בשנה הבאה ולא עד אחר פורים הזה כפי שביקשה המשטרה כשהובאנו להארכת מעצר בבית המשפט. היו שם האשמות שחולקו בנדיבות כיד המלך, אבל במחילה אל  תשפטו את המשטרה בחומרה כה גדולה כמוני.

אמרו, נכון מר אינדור אנו מקבלים את דבריך שאומנם לא אתה שפרקת את המחסומים, כפי שטענו אבל תודה שהיית שם בקרבתם, אומנם אחרי שהשוטרים דחפו- גררו אותך לשם. אבל תודה  שהיית. אמנם לא הפרעת להם במילוי תפקידם, אבל תודה שלהגיד לשוטר "לא להרביץ" יש בכך משום הפרעה רוחנית לנחרת הבוז שלו בעת שהוא מפליא מכותיו בנער עם כיפה וגורר נערה עם חצאית מטאטא.

לא הסכמתי. "זו ערימת שקרים", אמרתי לחוקרת.

לשאלות הבאות נקטתי בשיטת הנערות בנות ה-14 עימהן מצאתי בשעה זו הזדהות רבה, וקראתי פרקי תהילים.

"אולי תסביר בכל זאת את גרסתך, זה יכול להטיב את מצבך", הציעה בחביבות.

" לא,לא. אני בהחלט מסרב לשתף פעולה. זו חקירה פוליטית, ואני שומר על זכות השתיקה. אין לי אמון במערכת". רק הודעתי לה שאני סובל מאסטמה ועוד מפציעה מרימון למקרה שאעצר ולידיעת השלטונות.

עדיין לא הודיעו לי שאני עצור, אבל אמרו לי שאני יכול להתקשר לעורך דין. עו"ד ורצברגר הוא זה שבישר לי שיש החלטה לעצור את כולם: "יש הערב כבר סערה תקשורתית על מספר חברה שהגיעו לבית ערבי ופגעו בו, והמשטרה צריכה להראות שהיא עושה משהו והערב הסתיים במעצרים".

איך הגיעו לבית אותם צעירים? מסתבר שבמקום לסגור את השטח היא הסתפקה בחיפוש המטבע מתחת לפנס, על הכביש ובתקיפות מול המאות, בעוד עשרים איש עושים את דרכם מסביב לפאתי הכפר. לא היה קשה לעקוב אחריהם, כי אפילו צלמי התקשורת עשו זאת בנקל. כמו ב"מרכז הרב", המשטרה פישלה גם בהפגנה.

                    **********

בהיעדר שעון איבדתי כבר את חוש הזמן. כבר השעות הקטנות של הלילה. החוקרת מביאה לי אוכל כמחווה אישי. לאחר מכן כשאפגוש את הנערות אתן להם מפתי תוך "ציווי הלכתי" שעליהן לאכול.

אחת מהן היא נערת חצאית מטאטא משעלבים שאשתי אספה אותה בטרמפ בדרכנו להפגנה. היא רצה לכל הפגנה, ועכשיו היא פה עצורה. היא "מכשירה" אותי בעיני חברותיה החשדניות. הן מודות על האוכל: "יו כמה אנו רעבות. תודה צדיק!".

בינתיים, אני שומע בחדר החקירות הורים מתקשרים לחפש את ילדיהם. הורה אחד שמנותק כבר מספר פעמים הגיע לטלפון בחדרנו, מדבר עדיין בנימוס: "אולי יש לכם צעיר בן 16, שמו... אני מחפש אותו בין תחנות המשטרה". מסתבר שבשעות האלו גם אשתי, חברתי למאבקים מזה שנים, שהייתה איתי בהפגנה מחפשת אותי. היא מתרוצצת בין תחנות המשטרה להביא לי תרופות, טלית ותפילין, וקצת אוכל. היא כבר הייתה פה, אבל אמרו לה שאני כבר ב"מגרש הרוסים". עכשיו היא חוזרת לפה בתקווה להספיק להביא לי את הציוד. כשהיא נפרדת ממני בפגישה חטופה בת דקה שהתירו לה, היא מורה לי ומבקשת: "אל תתרגז, זה אסור לך. אל תיקח ללב. תיקח את התרופה בזמן".

                     **********

קשרו אותי באזיקים אל צעירים  בגילאי 18-19.

אומנם אני יודע שלקצינים אפשר בהחלט להפעיל שיקול דעת, אבל אנחנו הרי לא קלאקסברג, פרקליט הצמרת שהורשע בהריגת אישה בתאונה והובל למאסרו בכבוד רב ללא כל אזיקים. מה שנקרא, יש דרג ויש השפלה מכוונת להעניש את מי שהשלטון אינו חפץ ביקרו.

הובלנו לניידות אל "מגרש הרוסים" לבית המעצר. בדרך דיברתי עם העצירים. אף אחד מהם לא נעצר באזור של הבית, שם הטלוויזיה הראתה למחרת זורקי אבנים. מצעד העברת העצירים הוא ארוך וכולל מיני טקסים והחתמות והעברת אסמכתאות בין שוטרים. לא אלמן ישראל ויש פרנסה בכך ליהודים, אבל גם ובעיקר לבני מיעוטים. הרבה בני מיעוטים משרתים בבירה, מהם מקומיים ומהם מהגליל הרחוק. אין פרנסה בגליל והם מתגייסים. בלש דרוזי חלק עימי בדרך למאסר את כאבו: "חבל שהדרוזים צריכים לנדוד לכל השבוע לירושלים, בעוד הנוצרים והמוסלמים ממלאים את שורות משטרות הגליל. הם ישנים בבית, והדרוזים לעומתם מקופחים וצריכים להגיע לפה לכל השבוע". השתתפתי בצערו.


כל שוטר שנתקל בי שואל את חברו בפליאה בהצביעו עלי: "המבוגר, גם הוא שייך לעניין?!". מעכשיו הפכתי לזקן האסירים. אפשר לנהל עלי כבר מו"מ לשחרור, כמנהג חלק מממשלות ישראל.

בבית האסורים עשו לי קבלת פנים  וכך סדר העבודה: אתה מוכנס לתא צדדי, מורידים לך את החגורה מהמכנס שמא תתאבד בה. את כל החפצים אתה צריך להפקיד. מובילים אותך לפינה מוסתרת מול שוטר עם כפפות רפואיות.  אומרים לך להתפשט, ולהתכופף, וכשאני  מוחה אומרים שאלה הן הוראות.

בהזדמנות ארים טלפון לקלסברג או עמרי שרון לשאול אותם אם עשו להם כך. אחר כך הובלתי לבקשתי לבדיקת חובש הכלא. הודעתי שאני סובל מאסטמה, וביקשתי לא להכניס אותי לתא מחניק או לתא עם מעשנים.

"בכלא ממילא לא מעשנים", אמר לי החובש, אבל כשעישנו בתא מיד כשנכנסתי וקראתי לסוהר שיוציא אותי מהעשן המחניק הוא השיב בגערה: "פה בית סוהר אדוני, ומעשנים פה". לקראת ארבע בבוקר כבר הובלתי עם התקף אסטמה למרפאה וטופלתי באינהלציה. ביקשתי מהם לא להחזיר אותי לתא.  "אין מה לעשות, אלה ההוראות", אמרו. אבל המפקד התורן החליט בטובו לאפשר לי לישון בחדר האוכל, אומנם בלי שמיכות אבל על גבי מזרון. הודו לה' כי טוב.

בבוקר רצו להחזיר אותי לתא, אבל בסוף שמו אותי בבית הכנסת. לאחר מכן שמעתי מהנערות שהושמו עם פושעות שהן סבלו כל הלילה מעשן הסיגריות  שהחניק את התא. אומנם כן, הפקודות אוסרות עישון בתאים אבל המשטרה לא מתעסקת עם פושעים רציניים כידוע. לבית הכנסת נכנס 'מנש' מפקד המעצר, עם פמליה קטנה.

בעבר היה קצין משטרה שהתעמת איתי רבות בהפגנות נגד הסכמי אוסלו. הוא עצר אותי בהפגנה ליד האוריינט האוז ותפר לי תיק.

"שלום אינדור".
"אינני מדבר איתך,מנש!".
 "למה, מה אתה עושה פה"?!
 "תופרים לי תיק", אמרתי, "בדיוק כפי שאתה עשית לפני שנים".
'מנש' בהתנצלות (?) לפני מלוויו: "אתה הרי צדקת. אני ממש שמחתי ש... בית המשפט לא קיבל את הפרשנות שלי וזיכה אותך".
פרשנות הוא קורא לערימות השקרים שלו על תקיפת צלם ערבי בנסיבות מחמירות.

אילולא השופטת הפקחית ופרקליט הסנגוריה הציבורית איש משטרה לשעבר עזרא שינקלובסקי שהבין את הטריקים שלהם, הייתי יושב בכלא מספר חודשים או שנים. 

"מנש, זה אותו סיפור היום", אמרתי לו, "כקצין ואיש המערכת לשעבר אני מתבייש בכם שאתם משתמשים בשיטות שקריות".
 
עובר כבר היום ואני מספיק ללמוד תורה והלכות. חוסר טלפונים והידיעה שאי אפשר לעשות שום דבר מעשי מאפשרת המון יישוב הדעת בלימוד. הגיע עת הבאתנו לפני שופט- יען. אסור כעת להחזיקנו יותר מ-24 שעות ללא כבודם.

אזקו אותי בידיים והפעם הוסיפו שלשלאות לרגליים, וכך הובילו אותי לבית המשפט. התאחדתי כעת בדרכנו למעצר ביחד עם חברי לתא, ממתינים לרכב שיובילנו את מרחק המאתיים מטרים לבית המשפט במגרש הרוסים. בעבר ראיתי מובילים רגלית אסירים. מסתבר שכבר שעות  בחוץ מפגינים למעננו. מולם המון יס"מניקים ולא לוקחים סיכונים להעביר אותנו רגלית.

אנו מוכנסים לתא מעצר שבו ממתינים הפושעים להבאה לאולם בית המשפט. את האזיקים והשרשראות לא מורידים, והם לוחצים על כלי הדם בהמתנה כשעה ארוכה לדיון.

בתא סמוך ישנם ערבים. הגבוה בינינו, בחור חסון ונאה עם פאות, בן 18, מטפס בזריזות אל החלון המפריד, מציץ פנימה: "רובם בלי אזיקים", הוא מדווח. כאמור יש דרג.
 
בתא יש מקבץ של בחורים, רק הרצח ב"מרכז הרב: איחד אותם בכאב ובמחאה: "ממלכתי" מזרם הרב טאו, צעיר ממעלה אדומים עם כיפונת זעירה ומגולח, עוד צעיר מאפרת, שני אמריקאים. האחד עולה חדש באולפן שמדבר במבטא מזרחי עם ח' והשני בחור ישיבה אמריקאי שאינו מדבר עברית, וכבר הזמנתי את שניהם לשבת לביתי. מצבו של ה'אולפניסט' חמור. כשנעשה חיפוש על גופו בדרך לניידת, נמצא לגופו סכין אותו נושא תמיד. הוא כבר הסביר לשוטרים שלא ידע שבארץ אסור לשאת סכין. הוא עושה זאת דרך קבע  בשכונת מגוריו המעורבת היהודית ערבית, אבו תור, ואין לכך קשר להפגנה. מאוחר יותר, בדיון, יחגוג הקצין ויתאר אותה באורך חצי מטר. למה צריך  לדייק ולומר את המידה האמיתית 20 ס"מ, כשאפשר להגזים לצורך ההצגה התקשורתית ולהפחיד את השופטת.

החסון מספר שהוא כבר היה בכלא בעבר, אבל זו לו פעם ראשונה כבגיר. לפני חודש הוא התחתן "בן 18 לחופה", ואנחנו פותחים בשיר "סימן טוב ומזל טוב" ומברכים אותו במזל טוב. מחברים אזיקים בלחץ יד. אחר כך אנחנו רוקדים במעגל "ונהפוך ונהפוך..". השירה רועמת ומתחזקת. השלשלאות משקשקות על הרצפה בקצב, האזיקים מצלצלים כפעמונים. יד אל יד כתף אל כתף ... "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"... הערבים צועקים בערבית: "יהודי אסקוט" (תשתקו), והשירה גוברת בהתפרצות של שמחה גדולה שבאה מעמקים.

מי שלא ראה שמחת תא המעצר בבית המשפט, לא ראה שמחה מימיו.

                    **********

בבית המשפט, תובע המשטרה פותח בתיאור מעוות של ההפגנה בהקריאו מהכתב נאום רצוף במשפטים השאובים מלקסיקון פרשני התקשורת של עיתונות הבוקר, תוכניות הרדיו, ומשובץ בעובדות שקריות. עורכי הדין מוזס, קציר וורצברג הוותיק מתריסים: היה לחברנו נאום טוב. איננו יודעים מי כתב לו אותו, אבל מה זה קשור לאנשים האלו שעצורים. הם הרי לא היו בבית שנפגע". התובע  מבקש עוד חמישה ימי מאסר לכולם, יען  יש לו "חומר חסוי" עלינו. עורכי הדין: "אבל כל אחד כבר מסר את גרסתו. לא עוצרים כדי להופכם לבני ערובה לאחרים".

עו"ד ורצברגר אומר לשופטת: "מר אינדור שהוא סגן אלוף מילואים עובד איתי כבר שלושים שנה, וכל צורת ההתנהלות שלו היא מאבקים ציבוריים ותקשורתיים. הוא אישיות ציבורית מוכרת, והאלימות אינה דרכו במאבקים הציבוריים". ואז מפתיע ורצברגר את התובע: "יש לו עבר פלילי?!". התובע מהסס, מעיין בחומר שלפניו: "הממ... הייתה לו פעילות לפני שנת אלפיים".

הממזר לא מציין שאין שום דבר. נאדה. אוויר. אין הרשעות קודמות. היה משפט ארוך עם זיכוי צחור כשלג מימי ההפגנות והמאבק נגד ה'אוריינט האוס', והנה במקום להתנצל על אותו תיק ש'מנש' תפר לי הוא בוחר במילה מתוחכמת 'פעילות'. אם לא ישאל עליה זה יצטייר כפעילות פלילית . אם ישאל יאמר אמרתי 'פעילות', לא אמרתי שהוא הורשע.

ביקשתי רשות הדיבור. הנאום. "דברי ברשותך יותר אל השוטרים", אמרתי לשופטת בהתרגשות ופניתי אליהם. "אני למד מהמקרה שלי לגבי הכלל וחסד עשה פה ה' ששלך אותי לפה. אני הרי יודע מה היה איתי ומה לא היה, אני קורא את החומר הכתוב וערימת השקרים שלכם. אתם מנהלים את המערכה שלכם כלפינו בתרבות שלטון שקרית. גם כלפי פושעים אסור לנהל מאבק בבית משפט בשקרים ולתפור להם תיקים, קל וחומר כלפי הצעירים המפגינים.

התנהלות השקרית שלכם פוגעת במרקם החיים המאחד. אתם פוגעים בשלטון החוק והגברת חוסר האמון של הצעירים האלו במדינה שיקרה לנו ובמשטרה שאין לנו כמוכם לקיום חברה מתוקנת.

אנחנו רוצים להאמין עדיין במנורת הצדק", הצבעתי לסמל המנורה של המדינה שתלוי מעל השופטת. "כאשר הצעירים האלו יראו שיש לנו מערכת שלטון שלא פועלת מול הטרור והיא גם פועלת בשחיתות מול האזרחים, חזקה שיצמחו מהם בשוליים כאלה שייקחו לידיהם את החוק ואתם אלה שיוצרים אותם. בכך שיוצרים מנגנון שמעניש את החלש ונותן פרס לאלים. מדברים עם אנשי הטרור ומשחררים אותם.

המצב כעת שאלה שנענשים הם לא המחבלים שתכננו את הפיגוע ולא קרובי המחבל שתמכו בו ומזדהים איתו בדגלי החיזבאללה, אלא קרוביהם של הנרצחים שבאו למחות. השלטון שלכם חזק מאוד,  אבל על החלשים. אפילו בטיפולכם בהפגנה הלכתם לחפש את המעצרים "מתחת לפנס" ברחבת הנאומים.  אלה שנעצרים הם לא התוקפנים שזרקו אבנים. הם  הרי יודעים לברוח, אלא החפים מפשע שרק עמדו והפגינו.

יש מעצרים, יש עיתונות וניתן להזמינם לבית המשפט להראות שאתם פועלים בנחישות ומובילים אותנו כבולים!".

                    **********
 
אחר כך התביעה עמדה על הארכת מאסר לעוד חמשה ימים. השופטת עיינה שוב בתיק ושיחררה אותי. את האחרים השאירה לעוד 48 שעות". נראה לי שיותר מלשחרר אותי היא רצתה להציל את כבוד השוטרים ,למען לא ייראה שהכל פארסה. אבל המשטרה הייתה צריכה ניצחון קטן. בקשה קטנה הייתה לתובע. לאסור עלי להתקרב לג'בל מוכאבר למרחק 2 קילומטר לתקופה ארוכה, הרי אני מתכוון לשים שם מטען... הפרקליטים שלנו גם הם לא מוותרים, ושואלים באירוניה: אולי לכל העיר? השופטת: שבועיים, ו ל- 500 מטר בלבד".

"כולם החוצה", שואג הסוהר, "נסתיים הדיון". רגע יש בעיה. הצעיר האמריקאי שישב בשקט כל הדיון פונה לשופטת באנגלית: "סליחה, סליחה!". השוטרים דוחפים אותו החוצה, והוא מתעקש. אני פוחד שיכוהו ומסביר לו את המצב, 48 שעות נוספות בכלא ויתכן שיוגש ערעור. ברוך השם שהוא לא הקשיב לדברי ההרגעה שלי. הוא פונה לשופטת למרות הדחיפות. יש לו טענה מעניינת. איננו מבין עברית. הוא בכלל לא הסמיך את עורכי הדין, והוא מבקש דיון חוזר ועם מתרגם.

או-או... תסבוכת משפטית. האיש צודק. הדיון התנהל הרי באופן המוני כדרכם של הארכות מעצר. אף אחד לא שם לב לפרט ה"שולי" שצריך לשאול את הנאשמים אם הם מסמיכים את עורכי הדין, ובכלל צריך להיכנס לפרטים וגם לשאול את הנאשמים אם הם רוצים להגיד משהו בסוף.

האמריקאי כמו אמריקאי שהוא בכלל אזרח ארצות הברית יודע לעמוד על זכויותיו למרות גילו הצעיר. אני כבר מוצא מהאולם, והדיון ממשיך להתנהל. שעה קלה עוברת, ופתאום אני רואה אותו בחוץ רץ לעברי בקפיצות צהלה.  כשנפגש עימי, הוא נתלה על צווארי בחיבוק גדול: We did it ! We did it! השופטת החליטה לפתור את המבוכה והתסבוכת. היא אפשרה לו לטעון באנגלית, ושיחררה אותו על בסיס התקדים שלי. "כמו מר אינדור שלא היו לו דברים רציניים במה שהובא לבית המשפט. אני רואה פרטים דומים הוא בכלל טוען שנשא שלט ונעצר". השופטת מורה לשחררו למרות אכזבת המשטרה.

אפילוג:

בהמתנה הארוכה שארכה כשעתיים לקבל את פיקדון החפצים האישיים ליד בית המצער, נאספים מספר הורים ומחפשים את ילדיהם. ובצד השני קצין משטרה ותיק שמספר לי בכאב שבנו נתפש בגניבה, והיה לו קשה לראותו עם אזיקים. הילד חמדן רכוש. בצר לו פנה אלי אם אני מכיר פתרונות חינוכיים. אמרתי לו שכבר עדיף שהנער יצטרף לנוער המפגין, לפחות שיובל באזיקים על ארץ ישראל ולא על גניבה. אבל יש גם צרות של עשירים. אם אחת יאפית דתייה, "חנונים" כהגדרת בעלה מתרעמת על בנה שנעצר: "למה הוא היה צריך ללכת להפגנה?".

"גבירתי, את אשמה בכך שהצלחת בחינוך בנך", אמרתי.
"אבל אני חינכתי אותו ללמוד. שילמד גמרא מצידי כל היום".
"גברת, זו בדיוק ההצלחה שהוא גם מקיים אותה ויודע מה שציוו רבותינו שלפעמים צריכים לסגור את הגמרא ולעשות. זה הסימן שהצלחת באופן מלא". בעלה הסכים: "זה הולך ביחד! הלימוד והמעשה".

אם אחרת יאפית נראתה שמחה ומלאת חיוכים: "אני מאוד מאושרת שהבת הלכה להפגנה ואפילו נעצרה. עלינו לארץ לפני חודשיים, וזה הסימן הטוב ביותר שלי שהבת נקלטה". רק הקצין עם הבן שפרץ עמד בצד מסתכל עלינו ממרחק ומהרהר במצבו.