עשי מה שאת רוצה!

הורים לפעמים קצת מתעייפים, קצת נמאס להתווכח.

מרים בר , כ"ו באדר ב תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בשלב מסויים בוויכוח עם הילד, מגיע הרגע שבו מביטים לו בעיניים ואומרים: "אתה יודע מה? תעשה מה שאתה רוצה!". רוב הילדים לא יקבלו תשובה כזאת ויבקשו שנדייק. הם יעדיפו הסכמה מלאה או התנגדות מוחלטת כדי להמשיך ולהילחם או כדי לשמוח בהסכמתנו.


הורים לפעמים קצת מתעייפים, קצת נמאס להתווכח, וכך השיג הילד את מה שביקש, דרש או התלונן. מביטים בהישג שלו, ולאט -לאט מתרגלים
הורים לפעמים קצת מתעייפים, קצת נמאס להתווכח, וכך השיג הילד את מה שביקש, דרש או התלונן. מביטים בהישג שלו, ולאט -לאט מתרגלים: אם זה הקו החדש והלא רצוי בלבוש, אם זה שעות מאוחרות של סיום הפעילות, אם זה טיול חברתי בקבוצה קטנה עם חברים, עד לשעת העימות הבאה שאז מזכירים להם את חטאיהם, את ההיתר האחרון ושומעים: "אבל את הרשית!", ואנחנו עם הכוח החדש שקיבלנו נזכיר: "זה רק בגלל שנמאס לי להתווכח! זה לא אומר שאני מסכימה".

מה שאומר: "אני לא מסכימה עם דרכך, אך אעשה הכל כדי לשמור על השקט שלי...".

אבל הם שונאים שאומרים "עשה מה שאתה רוצה!". כך עודכנתי: "את יודעת מה הכי מרגיז ופוגע? כשאומרים לי "תעשי מה שאת רוצה. אין לי כוח בשבילך!".

זה מעליב. כאילו הילד הוא מטרד ולא אדם צעיר בעל רצונות וחלומות משלו, חלומות ורצונות עליהם יש לדון, להתווכח, להסביר, להתייחס, לאסור אם צריך או אולי בסוף דווקא להסכים ובלב שלם. הרי גם ילדים צודקים, לפעמים...

נכון שלפעמים אין ברירה. כמה אפשר להתנגד, להתווכח. אז נכנעים במורת רוח, ופורשים מן המערכה בהצהרה הנ"ל.

ומה השגנו? שקט! ברוך השם!


הילד מבין שפה זה לא ילחם ובל יעבור. השקט יותר חשוב מההיתר האחרון. כי עובדה שיש דברים עליהם לעולם לא נאמר: "תעשה מה שאתה רוצה!". אנו הרי נילחם בחירוף שקט על הגבולות החשובים לנו
הילד מבין שפה זה לא ילחם ובל יעבור. השקט יותר חשוב מההיתר האחרון. כי עובדה שיש דברים עליהם לעולם לא נאמר: "תעשה מה שאתה רוצה!". אנו הרי נילחם בחירוף שקט על הגבולות החשובים לנו. מוטב להמשיך ולהסביר, לשכנע, להתחנן, להתנגד, להתנגד ולהתנגד. אם זה משהו ממש חשוב, לוותר על מנוחת צהריים, לוותר על שנת לילה.

ומה נשיג: אם בכל זאת זה יעשה, הילד ידע שזה ממש לא רצוי בעינינו. הוא ידע איפה הגבול. אם בכל זאת זה יעשה, תמיד נוכל לחדש את ההסברים, את ההתנגדות, את התחנונים... נראה עקביות, נחישות וביטחון בדרכנו, ודאגה הבאה מאהבה.

אם הילד יתחרט, הוא יוכל לעשות זאת עבורנו כי השתכנע או כי הוא לא רוצה שנכעס, או כי זה לא כיף לצעוד בדרך שנלחמת עליה ואין לך אישור, או כי הוא אוהב אותנו וגם לו יש גבולות... וכך ידע הילד לאיזה גבול עליו לחזור. הוא ידע מה רצוי בעינינו. שהרי בסופו של דבר ילדים רוצים את אהבת הוריהם ואת אישורם, וגם הם רוצים שקט. ואם לא נפתח שנאה חלילה, רק נתנגד ונסביר מאכפתיות ומדאגה כנה, יהיה להם קל יותר לחזור.

ילד שמרשים לו ומוותרים כי נמאס! כי די! כי כואב הראש! לא כי שוכנענו, יבין ששום דבר בעולם לא חשוב כמו השקט של אמא ושל אבא. וזאת מלבד העלבון הנורא של היותו כאב ראש בשביל ההורים. ובשביל זה, הרי אי אפשר לצפות ממנו שיוותר על תוכניותיו! וגם אם ייכנע לנו, הרי תמיד יש מחר. והוא עלול להיות מלא תסכולים וצער וגם מעשים לא רצויים. אבל בשביל אהבת ההורים ודאגתם, בשביל אמון הדדי וביחד, הסיכוי גדול יותר שיקשיב, שיתמלא רצון טוב.

ואנחנו מאהבתנו ומדאגה להם, כדאי שנבדוק אם זה באמת חשוב. אם לא הגזמנו, בטרם נצא למערכה כוללת...