מתי לא שואלים שאלת רב, והקשר לחג הפסח הקרב



עבודת הבורא של הרב הקדוש רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של מורנו הבעש"ט הקדוש, התאפיינה כמפורסם בקו היראה מה' יתברך ופחד מהדר גאונו. אופייני לעבודתו בקודש הייתה אמרתו הידועה: כאשר אני נתקל בפלוגה של חיילי הקיסר וחרבותיהם בידיהם, נופל עלי פחד גדול. עוד יותר אחזתני רעדה כאשר רואה אני את חיילי הפלוגה על חרבותיהם השלופות והנוצצות, כאשר בראשה ניצב הקיסר בכבודו ובעצמו וחרבו שלופה בידו. ברם כל זה איננו מגיע אף לאפס קצהו של המורא הגדול שאופף אותי מהחשש שמא אכשל בספק-ספיקא של איזה איסור מדרבנן....



האמת ניתנת להיאמר, כי זה היה המוטו של חינוך הילדים בבתי שלומי אמוני ישראל מני אז: כן, במפורש, חינוך ל"מרובעות": "אין עוד מלבדו"! קבלת עול מלכות שמים לא כסיסמא, אלא כעשייה

האמת ניתנת להיאמר, כי זה היה המוטו של חינוך הילדים בבתי שלומי אמוני ישראל מני אז: כן, במפורש, חינוך ל"מרובעות": "אין עוד מלבדו"! קבלת עול מלכות שמים לא כסיסמא, אלא כעשייה. וכמו שהצטווה מורנו הבעש"ט בעודו ילד על ידי אביו, רבי אליעזר, קודם פטירתו: "אל תירא מאף אחד, רק מה' בלבד".

המיילדות העבריות שפרה ופועה שבזכות צדקתן זכינו לנס גאולת מצרים ולהן אנו "חבים" בעצם את חג הפסח לא למדו באולפנא ולא במכללה, לא ב"בית יעקב" ולא ב"בית חנה", לא ב"חמדת" ולא ב"נשמת". הן לא האזינו להרצאות ב"מחשבת", ובוודאי לא למדו גמרא. הן היו "נשים פשוטות", אך הן ידעו את מה שידע ילד וילדה יהודיים במשך כל הדורות עוד מתקופת הגירסא דינקותא: אנו מחוייבות אך לציווי הבורא! נקודה. וכאשר השלטון – פרעה מחוקק חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם הציווי האלוקי, הרי: "ותיראנה המיילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהם מלך מצרים".

ובעניין זה יורשה לי להעיר, ולאחר בקשת מחילה: בתקופת ערב הגירוש מגוש קטיף התהדרנו רבות והשתבחנו בדמותם של צעירים שנטעו בנפשם עזות דקדושה לקיים פסק רבותיהם, להישמע אך לציווי התורה נטו. לדידי, אילו תלמיד שלי היה פונה אלי ב"שאלת רב": "האם חייב אני לציית לפקודת התורה או שמא עלי להתחשב בפקודת בשר ודם?", עדיין הייתי חש תחושה של כישלון אישי צורב בחינוכו ועיצוב אישיותו של אותו תלמיד, וזאת נוכח עצם העמדת דבר שמובן מאליו אף לתשב"ר באור של ספק המצריך בכלל "שאלה". משל, היה עושה תלמיד "שאלת רב" האם למול את בנו בשעה שהשלטון אוסר זאת.



הן היו "נשים פשוטות", אך הן ידעו את מה שידע ילד וילדה יהודיים במשך כל הדורות עוד מתקופת הגירסא דינקותא: אנו מחוייבות אך לציווי הבורא! נקודה

וכל כך למה? כי ה"געוואלד" המתבקש: האם לאחר כל כך הרבה דפי גמרא שלמד אותו תלמיד, לאחר ריבוי כה גדול של שיחות מוסר ו"מחשבת ישראל" – עדיין לא ברור לו מה שפשוט ונהיר לכל ילד יהודי ממוצע תלמיד "חיידר" "שהמלך הגדול הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו... ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו" (לשון הרמ"א בפתיחת השולחן ערוך), עדיין אותו תלמיד מתלבט ב"שאלה" ובדילמה רצון מי לקיים: האם להישמע למשפט התורה או חלילה לחוקי הערכאות הנכריות?

האם הוא לא קרא כמו כולם בליל הסדר, בהגדה של פסח, אודות סירוב הפקודה של המיילדות העבריות לציווי הערכאות הבגציו"ת של פרעה? שהרי, אפילו אם מלך ישראל גזר לבטל מצוה – אין שומעין לו, כפסק רבינו הרמב"ם (אגב, ה"נשר הגדול" אינו חושש לטענת המתחכמים, כי סירוב הפקודה למלך ירופף את השלטון כולו ויביא לידי אנרכיה), האם זהו "מבחן התוצאה" לאחר כך כל הרבה עמל של תורה ויציקת השקפה ערכית טהורה באישיותו של אותו תלמיד?





לדידי, אילו תלמיד שלי היה פונה אלי ב"שאלת רב": "האם חייב אני לציית לפקודת התורה או שמא עלי להתחשב בפקודת בשר ודם?", עדיין הייתי חש תחושה של כישלון אישי צורב בחינוכו ועיצוב אישיותו של אותו תלמיד

שפרה ופועה לא העלו ספיקותיהן בשום אתר או פורום, לא עשו שאלת SMS. לדידן, מסירות נפש על קיום רצון מאריה דעלמא היה בגדר של "מילתא דפשיטא".

טרם אכלה דבריי, אני מרגיש חובה לצטט הצהרה החוזרת כמנטרה ע"י מולי"ם של ספרי ההלכה שראו את אור הדפוס בעידן רוסיה הצארית:

"כי לא כגויים שהיו בימי חכמי התלמוד ז"ל הגויים האלה אשר אנו מתגוררים בארצותם. כי המה היו עובדי כוכבים ומזלות ודבקים בכל התועבות, לא ידעו את ה' ואת דבר קדשו לא הכירו. אבל העמים שבזמנינו את ה' הם יראים ונותנים כבוד לתורתו עושים משפט וצדק בארצותם וחסד עם היהודים החוסים תחת כנפיהם, וחלילה לנו לדבר או לכתוב שום גנאי עליהם...".

ודי למבין...