לשון הרע בין בעל לאשתו

לא כל סיפור שקוראים בספרי צדיקים, אכן אירע במציאות

הסופר הרב יוסף אליהו , א' בניסן תשס"ח

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הנושא שבו נשאלתי הכי הרבה בקשר לספרִי "התורה המשמחת" קשור לנושא פרשתנו, סיפור לשון-הרע. ומעשה שהיה כך היה:

כשהוצאתי את "שיחות ליום הכפורים" (תשנ"ו) של מורי ורבי הגר"א נבנצל שליט"א, צירפתי בסופו קובץ סיפורים בשם "התורה המשמחת" על רבו המובהק שנפטר שנה קודם, ר' שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל. אך ככל שנמשכה העבודה הלכו ונתגלו סיפורים מרתקים חדשים, והתברר שמדובר ב"מִכרה זהב". עם הוצאת הספר הנ"ל היה ברור שיש להוציא ספר נפרד שיעסוק כולו ברב אוירבך. ואכן, לאחר שנה נוספת של ליקוט סיפורים וכתיבתם (שלִּשמהּ נטלתי חופשה מעבודתי בישיבה) בא לעולם "התורה המשמחת" כשהוא גדול ומקיף פי שלושה מאותו קובץ ראשון.


רק חדי-עין שמו לב שמספר סיפורים שהיו בקובץ הראשון הושמטו ולא נכללו בספר "התורה המשמחת", ומדוע? ובכן המגע הקרוב עם עשרות מקרובי הרב ומְקורביו העמיד אותי על אמת לא נעימה
רק חדי-עין שמו לב שמספר סיפורים שהיו בקובץ הראשון הושמטו ולא נכללו בספר "התורה המשמחת", ומדוע? ובכן המגע הקרוב עם עשרות מקרובי הרב ומְקורביו העמיד אותי על אמת לא נעימה: לא כל סיפור שאנו קוראים בספרי צדיקים, אכן אירע במציאות...

כך למשל כללתי באותו קובץ ראשון, בתמימות רבה, את הסיפור הבא מן הספר "המאור הגדול" (כיוון שיש לסיפור השלכה הלכתית שגויה וחמורה בדיני פיקוח-נפש אני מביאו): בחורים מישיבת "קול תורה" הסיעו את הרב אוירבך לביתו, והנהג נסע במהירות מופרזת עד שהתנגש בקיר בטון...! הרב התאפק כל העת ובלם את פיו. רק בסוף הנסיעה כשלא היה איש במקום, הוכיח את הנהג על חוסר הזהירות שלו. צא ולמד, כתב מחבר הספר, עד היכן קיים ר' שלמה-זלמן את דברי חז"ל: "מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".

ראשון שניגש אלי עם צאת הספר היה ר' ארנון צים מבית אל: "איך יתכן שהרב אוירבך לא העיר לנהג שסיכן את חיי הנוסעים?!". טִלפנתי מיד לרב נבנצל וגם הוא התפלא על הסיפור: "חז"ל אמרו "...יפיל אדם עצמו לכבשן האש", אך כאן הוא 'מפיל לאש' אחרים. אין ספק שמותר ואף חובה להעיר לנהג שנוהג בצורה המסכנת את חייו וחיי נוסעיו. קשה להאמין שסיפור כזה אומנם אירע".

לא נותר לי אלא לפנות למחבר הספר, הרב שטרן שליט"א, והלה ענה שאת הסיפור שמע מתלמיד "קול תורה" אברהם-חיים ברנדווין שגר בירושלים. חייגתי למספר משפחות "ברנדווין" הגרות בירושלים, עד שהגעתי לאחת שיש לה בן העונה לשם ולומד ב"קול תורה", ובעולם (השקט) שלפני עידן ה"ניידים" חלפו עוד חודשיים עד שהצלחתי להשיגו ב"שבת חופשית" בביתו. הלה הודה שהוא מקור הסיפור, אך אמר שהוא המום כיצד הסיפור שונה לבלי היכר בידי המחבר: "אתה באמת חושב שהיינו מסיעים את הרב זצ"ל ונוהגים בפראות?! כבר טילפנתי לרב שטרן ומחיתי על הסילוף, אך הוא ממשיך להדפיס את הספר כפי שהוא".

התברר שמה שאירע באותה נסיעה היה שונה לחלוטין, וכפי שתוכלו לקרוא ב"התורה המשמחת" עמ' 86 (עוד 5 סיפורים בספר הפופולארי הנ"ל, ראויים לתואר: להד"ם).


מאז נעשינו זהירים יותר, וקבענו כלל: לא מכניסים לספר סיפור, אלא אם כן המספר עצמו היה עד-ראיה. לא מכבר התקשר הרב מילר משכונת מטרסדורף בירושלים ושאל מדוע סיפור מסוים על נער בר-מצווה שהופיע בקובץ הראשון אינו מופיע ב"התורה המשמחת?"
מאז נעשינו זהירים יותר, וקבענו כלל: לא מכניסים לספר סיפור, אלא אם כן המספר עצמו היה עד-ראיה. לא מכבר התקשר הרב מילר משכונת מטרסדורף בירושלים ושאל מדוע סיפור מסוים על נער בר-מצווה שהופיע בקובץ הראשון אינו מופיע ב"התורה המשמחת?". "אני שואל, כי אני האבא של הנער"... התחלתי להתנצל שקיבלתי על עצמי לא לפרסם סיפור שאין לו מקור מהימן וכו' , אך האב הפסיק אותי: "עשית בסדר גמור, כי באותו ספר הוסיפו על הסיפור (שגרעינו אמת) גוזמה שלא הייתה ולא נבראה: שר' שלמה-זלמן בא בשבת בבוקר לעודד את בני, בבית הכנסת שבו הבן קרא בתורה. וכי רש"ז יכול היה ללכת רגלי בגיל 80 מ"שערי חסד" עד שכונת מטרסדורף?!".

ושוב למדנו, עד כמה יפה היא הזהירות.

*  

סיפור שונה מעט היה בקשר למה שהובא באותו קונטרס ראשון, מדברים שאמר חתנו של הרב אוירבך, הרב ירוחם בורודיאנסקי שליט"א. בהספד על חותנו על הרב ירוחם שבעיני רש"ז הקשר בין בני זוג צריך להיות כה אמיץ שמותר לבעל לשמוע מאשתו לשון-הרע על פלוני שמציק לה, כי אם יש לאשתו צרה הרי זו גם צרתו-שלו; מתחתנים כדי לשאת יחד את קשיי החיים.

שוחחתי עם הרב ירוחם קודם פרסום הדברים בשנת תשנ"ו, והוא שב ואישר שכך שמע מרש"ז. לִשאלתי: האם אי אפשר שהבעל ישמע את מועקת אשתו בלי שתזכיר את שם המציק? ענה ש"בלי שם זה לא אותו דבר", היינו: חלק ממה שהאישה פורקת מליבה הוא בכך שבעלה ידע במי בדיוק מדובר ויסייע לה, וכיוון ש'אשתו כגופו' אין כאן לשון-הרע.

התגובות להיתר נחלקו לשניים: מספר אברכים צעירים מישיבת בית אל (שם גרתי אז) אמרו שההיתר ביטא תחושה עמוקה שהייתה להם ביחס לנשותיהם, ושלדעתם ההיתר מעיד שוב על עומק הבנתו של הרש"ז בנבכי נפש האדם.

אך רוב-ככל התגובות הביעו פליאה על ההיתר, וחלקן ציטט סעיפים מפורשים בהלכות לשון הרע האוסרים את הדבר. גם הרב נבנצל וגם בנו של רש"ז הרב עזריאל אוירבך שליט"א ענו שלא שמעו היתר כזה מרש"ז. בשנים האחרונות התקשרו שוב ושוב רבנים ורבניות לשאול האם אפשר להורות כך לשומעי-לקחם, ומדוע לא נכלל הדבר בספר "התורה המשמחת"?


כך או כך, כיוון שמדובר בעניין הלכתי חמור מאוד של לשון-הרע החלטתי למשוך יד מהעניין. זוהי הסיבה שההיתר לדבר לשון-הרע בין בני זוג שפרסם הרב ירוחם שהינו המשגיח הרוחני בישיבת "קול תורה" אינו מופיע ב"התורה המשמחת"
ובכן, במבט מסוים ניתן לומר שאין בהיתר חידוש מופלג כי כשאותה אישה תלך לרב השכונה, למשל, כדי שיסייע בידה להיחלץ מהמנהלת המציקה לה הלא ברור שמותר לה להזכיר את שמה. הוֵי אומר: השאלה היא בעצם מיהו בדיוק הבעל? אם הוא אדם הגון וירא-שמים, הרי שישמע את סבלה של אשתו כאדם מן הצד ככל שיוכל וייתן לה עצה הוגנת להשכנת שלום, אך אם ילך לבעלה של המנהלת המציקה וייתן לו "מנה אחת אפיים" על מעללי אשתו אין ספק שלכך לא התכוון רש"ז...

כעבור זמן שוחחתי בעניין עם אברך מישיבת "קול תורה" ממקורבי רש"ז. הלה הראה לי חוברת הדרכה לחתנים שבה כתב הרב ירוחם את ההיתר הנ"ל, והצביע אותו אברך בחיוך על מה שכתב הרב ירוחם למטה בהערה: שהוא זה שהציע את ההיתר לפני ר' שלמה-זלמן "...והסכים עִמי". (עיין תוספות ד"ה "ואתה", שבת פז. שכיוון שאדם רוצה ללכת בדרך מסוימת, מוליכין אותו מן השמים בדרך זו).

כך או כך, כיוון שמדובר בעניין הלכתי חמור מאוד של לשון-הרע החלטתי למשוך יד מהעניין. זוהי הסיבה שההיתר לדבר לשון-הרע בין בני זוג שפרסם הרב ירוחם שהינו המשגיח הרוחני בישיבת "קול תורה" אינו מופיע ב"התורה המשמחת".