רצח רבין והכחשת השואה

ההשוואה של הנדל בין רצח רבין לשואה לא זוכה לגינוי.

ישעיהו שלמון , ג' בניסן תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ההשוואה של ח"כ הנדל בין רצח רבין לשואה אינה זוכה לגינוי לא מימין ולא משמאל. וכך צוטטו דבריו בהקשר החוק נגד התיישנות על עבירות הקשורות ברצח ראש ממשלה: "רצח ראש ממשלה במדינה יהודית ודמוקרטית הוא מעשה לא פחות חמור מזה של הנאצים, וגם על מעשיהם לא חלה התיישנות". בדבריו יש כדי לתפוס מקום לא מכובד בין שלל מכחישי השואה של ימינו שהרי המתודה העיקרית שנוקטת הכחשת השואה המודרנית היא טשטוש בין ייחודיות השואה לבין אירועים אלימים הפוקדים את החברה האנושית משחר קיומה עד ימינו.


מעבר להיות הרצח אירוע של יחיד המופנה כלפי יחיד, הרי שהרצח של יצחק רבין בניגוד לתדמית שטופחה בציבור לא היה ב"דם קר", לא הונע משנאה עיוורת, ואפילו לא מאידיאולוגיה
ההשוואה בין אירועי טבח המוניים והתעללויות אכזריות בין עמים ושבטים לבין השואה היא היא הכחשתה, אך בניגוד להיגיון המסוים שקיים בניסיונות השוואה מעין אלו הרי שהשוואתו של הנדל היא דבר חנופה ריק מתוכן הזועק לשמיים בחוסר ההיגיון, הסבירות, המוסר האנושי והצדק ההיסטורי, ומדהים להיווכח עד כמה אמירה כה מזעזעת אינה זוכה לגינוי כלשהו מימין ומשמאל.

מעבר להיות הרצח אירוע של יחיד המופנה כלפי יחיד, הרי שהרצח של יצחק רבין בניגוד לתדמית שטופחה בציבור לא היה ב"דם קר", לא הונע משנאה עיוורת, ואפילו לא מאידיאולוגיה. המניע לרצח רבין היה ניסיון למנוע אסון לאומי שאת מחיר הדמים שגבה לפני הרצח ולאחריו שילמו אנשים יקרים רבים בחייהם. דבריו של הנדל הם עוול לקורבנות השואה, ובמידת מה גם עוול לקורבנות ה"שלום".

יש משהו יסודי בישראליות החדשה שרואה את העולם מתוך המסננת של "זכויות הפרט וכבודו" (עד שמדובר במתנחלים כמובן, שם אין אדם ואין זכויות) שלא מסוגל להכיר בייחודה של השואה שהיא עניין לאומי-יהודי במהותו.

שתי תופעות נצחיות מלוות את האנושות:


אירועים מזעזעים של התעללות והרג של אוכלוסיות ויחידים קרו וקורים בכל העולם, אך אלה אינם פרי אידיאולוגיה של השמדת עם אלא תוצאות של סכסוכים בין עמים וקבוצות
הראשונה היא ישראל- תופעה שהשפעתה על העולם התרבותי היא יחידאית בכל מישור ובכל קנה מידה, והשנייה היא שנאת ישראל.

ה"נאורות" מקדשת את הרציונאליות, ולכן מחפשת את הרציונאל שמאחורי שנאת ישראל. זה ההסבר לרציונאליזציה המנותקת שהיא עושה לאנטישמיות הערבית, וזה מה שמקשה עליה להבחין בין השואה לכלל הרוע הקיים בעולם.

אירועים מזעזעים של התעללות והרג של אוכלוסיות ויחידים קרו וקורים בכל העולם, אך אלה אינם פרי אידיאולוגיה של השמדת עם אלא תוצאות של סכסוכים בין עמים וקבוצות. רובם ככולם מהעולם ה"חשוך" של חברות דיקטטוריות אלו ואחרות.

שנאת ישראל היא תופעה יחידאית, והשואה היא שיא של רשעות במסגרת אותה שנאה פתולוגית בה מדינה "נאורה", מערבית, דמוקרטית ומתקדמת מזהה בעם אחד מפוזר ומפורד את תכלית הרוע העולמי עד כדי בקשת השמדת אחרון התינוקות מבני אותו עם מעל פני האדמה בכל מקום שהוא.


הכחשת השואה בצד האנטישמיות האירופאית, שלא נס ליחה, מהוות מוטיב קיומי לאירופה אשר תרבותה ה"נאורה" מחלחלת את שתי הרוחות החולות האלה לתוך השמאל הישראלי
הרציונאל המניח כי כל בני האדם שווים אינו יכול להכיר בקיומה של שנאה פתולוגית כזו, גם כיוון שהדבר נתפס יותר כהפרעה נפשית שניתן לייחס ליחיד אך בלתי אפשרי ליחס לאומה, ובוודאי שלא לכלל האנושות לדורותיה וגם בהיותה מצריכה להכיר בייחוד העל-רציונאלי של ישראל ולברר את מהותו כדי להבין במה זכה לשנאה על-היסטורית כזו.

הכחשת השואה בצד האנטישמיות האירופאית, שלא נס ליחה, מהוות מוטיב קיומי לאירופה אשר תרבותה ה"נאורה" מחלחלת את שתי הרוחות החולות האלה לתוך השמאל הישראלי. זהו פשר ההתעקשות של השמאל להתכחש לאנטישמיות הערבית ולפעמים גם להצדיק את פשעיהם של הערבים נגד ישראל, וזה גם הפשר לכך שדווקא שנאת השמאל למתנחלים חושפת מוטיבים אנטישמיים קלאסיים עד כדי כך שהיא רואה בהם את רוצחי המשיח.