עד כמה יש להתאמץ בניקיונות לפסח?

אין להסתפק במעשים עצמם, אלא יש להתכוון בעשייתם.

הרב זלמן ברוך מלמד , ב' בניסן תשס"ח

הרב זלמן ברוך מלמד
הרב זלמן ברוך מלמד
צילום: אתר "ישיבה"

בפרשיית הקרבת הקרבנות מצווה התורה על הבאת קרבנות כפי יכולתו הכלכלית של מביא הקרבן.


צריך קשר פנימי וחום. כך כל עבודת ד'. לא מספיק להביא קרבן גדול אלא צריך לכוון בהבאתו לשם שמים, ומי שיכול להביא קרבן גדול לא יוכל להביא קטן ולומר העיקר הכוונה
ובמשנה אחרונה במסכת מנחות אף נאמר: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". הן בקרבן עשיר והן בקרבן הדל נאמר בתורה "ריח ניחוח לפני ד'", בקרבן בהמה ובמנחה, ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ההבנה של חז"ל בפסוקים אלו הינה הדרכה כללית בעבודת ד', שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים. זאת אומרת, אמנם התורה מדריכה שכל אחד יכול להדר כפי יכולתו ולא יותר מכפי יכולתו ואם עשה כפי יכולתו מה שהקב"ה ציוה, ודאי שכרו מרובה. אלא שהתורה לא עשתה מכנה-משותף-נמוך לפיו יביאו כולם מנחות ולא קרבן בהמה דקה או יביאו בהמה דקה ולא יביאו בהמה גסה, אלא יש קרבנות גדולים של בהמה ויש של מנחה שהינו מצומצם מאד. מי שיש לו היכולת להביא קרבן גדול מחויב להביא קרבן גדול ומי שאין ביכולתו אינו מחויב אלא כפי יכולתו.

ועוד לימדונו חז"ל שלא רק המעשה עצמו הוא החשוב אלא הכוונה. אין להסתפק במעשים עצמם, אלא יש להתכוון בעשייתם לשם שמים, וזה חיוב גדול לכשעצמו. יש אנשים שאין להם זמן להקדיש לילדיהם, לתת להם תשומת-לב, לשבת ולשוחח עמם, וחושבים שיוצאים ידי חובת גידולם ע"י הושבתם מול מכשיר הווידיאו. אבל אין הדבר כן. צריך קשר פנימי וחום. כך כל עבודת ד'. לא מספיק להביא קרבן גדול אלא צריך לכוון בהבאתו לשם שמים, ומי שיכול להביא קרבן גדול לא יוכל להביא קטן ולומר העיקר הכוונה. אין זה רצון הקב"ה ממנו. מי שבידו להביא קרבן גדול יביא גדול ומי שאין בידו יביא קטן וכוונתו רצויה.


את החיובים יעשו ובהידורים ימעטו. אבל מי שיכול לעשות יותר, מחויב לעשות יותר! מצופה ממנו להדר בהידורי המצוות ואינו יוצא ידי חובה בעשיית המינימום
כן אמורים הדברים כלפי ההכנות לפסח. יש אנשים שההכנות קשות עליהם ולהם צריך לומר שלא צריכים לעשות למעלה מיכולתם ובלבד שיעשו את מה שהתורה חייבה אותם כמינימום וכמובן יתכוונו במעשיהם לשם שמים. את החיובים יעשו ובהידורים ימעטו. אבל מי שיכול לעשות יותר, מחויב לעשות יותר! מצופה ממנו להדר בהידורי המצוות ואינו יוצא ידי חובה בעשיית המינימום. אין להסתכל על הזולת ולעשות כמותו. כל איש צריך לעשות כפי יכולתו. אם מעט ואם הרבה. לא נקבע בתורה מכנה-משותף-נמוך לפיו יעשו כולם. מי שיש בידו יותר להדר חייב בזה, ומי שאין בכוחו יעשה מה שיכול ובלבד שיכוון לבו לשמים. אחד המרבה והממעיט.