על מה אתם חושבים כשאתם עומדים בצפירה?
אני מנסה תמיד למקד את המחשבות שלי בנושא מסוים שכן להכיל בדקה דומיה את ששת המיליונים, זהו מעשה בלתי אפשרי. אפילו החיים כולם לא יספיקו כדי להבין ולעכל מכונת מוות אכזרית של שישה מיליונים
אני מנסה תמיד למקד את המחשבות שלי בנושא מסוים שכן להכיל בדקה דומיה את ששת המיליונים, זהו מעשה בלתי אפשרי. אפילו החיים כולם לא יספיקו כדי להבין ולעכל מכונת מוות אכזרית של שישה מיליונים: אנשים, נשים וטף. אז, אני עוצם עיניים ומנסה להתרכז במשהו ספציפי יותר, קרוב יותר לליבי. לפני 12 שנים, כשהייתי תלמיד כיתה י"ב, השתתפתי במסע לגיא ההריגה בפולין ומאז יותר קל לי להעלות למולי תמונות משם אבל עדיין משהו חסר.
את המתים שם לא הכרתי. על חלקם, אלו שממשפחתי, שמעתי קצת סיפורים מפה ומשם. לא הכל מספרים. השנה העליתי למולי את דמות סבי, ר' שלמה זאב קליין ז"ל, שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים. דמיינתי את דמותו של סבא ששרד את השואה הנוראה, הקים משפחה גדולה, עלה לארץ, ונפטר בשיבה טובה בירושלים עיר הקודש, בירתה של מדינת ישראל, לאחר שזכה לראות נכדים ונינים רבים.
סבא היה בשבי הגרמנים בזמן "מלחמת העולם השנייה", והשתחרר בסופה. במהלך המלחמה נרצחו שתי אחיותיו באושוויץ. אח נוסף ששירת במחתרת הצרפתית חוסל, ואביו נפטר מרוב צער כמה חודשים לפני סוף המלחמה. סבא, בדרכו הביתה לאחר השחרור, כשנכנס להתפלל באחד המקומות בדרך, זוהה על ידי אחד המתפללים שאמר לו: "תגיד קדיש על אביך". כך התבשר על מות אביו.
כשאני חושב על אותו דור, לא אלו שנספו אלא אלו שזכו בחסדי שמים להינצל מן התופת, אני מלא הערצה. לקום מתוך האפר, ולומר: אנו ממשיכים להקים משפחה, ולהצמיח מחדש דור שלם של יהודים יראי שמים, אוהבי תורה, אוהבי ארצםכשאני חושב על אותו דור, לא אלו שנספו אלא אלו שזכו בחסדי שמים להינצל מן התופת, אני מלא הערצה. לקום מתוך האפר, ולומר: אנו ממשיכים להקים משפחה, ולהצמיח מחדש דור שלם של יהודים יראי שמים, אוהבי תורה, אוהבי ארצם. מה שאני מקבל מכל אותו דור, ובפרט מסבא ז"ל, זה את הפרופורציות הנכונות להסתכלות על המציאות. גם היום, בחיינו בארץ, אנו נתקלים במציאויות קשות (אם כי אין מה להשוות) ופתאום אני מבין אלו כוחות נוטע בנו הקב"ה, מהי כוחה של האמונה הבלתי מעורערת בה', גם אם לפעמים השאלות צצות מבפנים ולא תמיד יש תשובה טובה.
הפער בין הדורות, זה של סבא וזה שלי, איננו רק פער גילאי. זהו פער של מציאויות, של עולם שונה לחלוטין. סבא מן הסתם לא שכח לרגע את התלאות שעברו עליו ואת זכרן של אחיותיו הקטנות, אבל בכל זאת הוא המשיך הלאה. אנחנו הכרנו אותו כסבא עם חיוך תמידי על הפנים, חוש הומור בריא והרבה אהבה אלינו, הצאצאים. יכול להיות שדווקא אותו זיכרון שלא מש ממנו ולו ליום אחד הוא זה שדרבן אותו ונתן לו כוח להמשך עשייה, להמשך של חיים.