ביום חמישי, יום העצמאות, נעלה לחומש לחגוג עצמאות אמיתית, עצמאות יהודית.



ביום העצמאות נעלה כולנו לחומש, ונכריז: חוזרים הביתה. בין אם פוליטיקאים מסוימים במשרדים מסוימים ירצו ובין אם לאו, הבנים שבים לגבולם. אנו חוזרים הביתה

ביום העצמאות נעלה כולנו לחומש, ונכריז: חוזרים הביתה. בין אם פוליטיקאים מסוימים במשרדים מסוימים ירצו ובין אם לאו, הבנים שבים לגבולם. אנו חוזרים הביתה. חומש היא רק ההתחלה, ואחריה יבואו שא-נור, גנים וכדים, ובעקבות צפון השומרון נקומם בעזרת ה' גם את הריסות קטיף.

עוד באותו יום ארור, י"ח אב תשס"ה, עת הושלכנו בידי כוחות הגירוש שחורי המדים אל תוך האוטובוסים, כשראינו מבעד לזגוגית את בתי הישוב ההולכים ומתרחקים, כבר כשחזינו בחילול ה' שאין גדול ממנו כשמאות ערבים רוקדים על ההר ליד שא-נור, דגלי אש"ף וחיזבאללה בידיהם  נשבענו שלא ננוח ולא נשקוט עד אשר נשיב אחור את חילול ה' הנורא, חרפת גירושנו מנחלתנו בידי אחים.

מתוך תפילה לקב"ה התאספנו, מגורשי חומש ושא-נור יחד עם חברינו הנפלאים לתנועות המרכיבות את "חומש תחילה", והתחלנו לעלות בהר כשאנו קוראים לכל מי שליבו נשבר בקרבו לנוכח האיוולת שנעשתה בגירוש, ולכל מי שליבו מתכווץ עקב המציאות הקשה שנוצרה בארץ, להצטרף ולהיות שותף למהלך.

קראנו, ולא האמנו למראה מספר השותפים שהלך והתרבה מעלייה לעלייה. היה אפשר לראות במוחש את התרוממות הרוח של ציבור בריא, רחב, שנמאס לו להיות האסקופה הנדרסת של כל פוליטיקאי רודף כותרת או רדוף חקירה, ציבור שהחליט להרים את הראש ולעבור מהגנה להתקפה. היה רק צריך להרים דגל. חומש היה רק הקטליזאטור.

עלייה רודפת עלייה. שוב ושוב, הדלקת נרות בחנוכה, עלייה בת שלושה ימים לפני פסח שסיומה פינוי, עליית יום העצמאות כששר הביטחון דאז, עמיר פרץ (מישהו זוכר?) שהחליט להטיל את כל כובד משקלו והכוחות שהיה יכול לגייס לצורך מניעת העלייה ו-30 אלף איש ש"שטפו" את המחסומים והגיעו לעצרת בחומש, עליית שנתיים לגירוש, פינויים, חקירות פוליטיות והטרדות.



והנה, אנחנו בחומש. למרות כל הרדיפות וההטרדות למרות הפינויים החוזרים ונשנים, ואולי בזכותם, שבנו לחומש. יהודים נמצאים בחומש כבר מעל עשרה חודשים

והנה, אנחנו בחומש. למרות כל הרדיפות וההטרדות למרות הפינויים החוזרים ונשנים, ואולי בזכותם,  שבנו לחומש. יהודים נמצאים בחומש כבר מעל עשרה חודשים. במקום הוקמה ישיבה, שומרים רבים עולים בהתנדבות כל ערב, ועם בוא האביב גם המשפחות "מגבירות הילוך" בחזרה לחומש. המאבק על החזרה לחומש, מעבר להיותו מאבק פשוט וברור על חזרתנו לאדמתנו הקדושה בצפון השומרון, מהווה נקודת מפנה, נקודת שינוי כיוון. 15 שנה, מאז הסכם אוסלו א', המחנה הלאומי נמצא בעמדת התגוננות ו"כת השלום" של השמאל הקיצוני העמדת ההתקפה. השמאל מציב תוכניות ואנחנו מנסים להסביר למה לא.  מי שמכתיב את סדר היום, כמעט תמיד יהיה המנצח.

החזרה לחומש הופכת את הכיוון ומעבירה את הכדור לשטחו של ה"צד השני". במקום שאנחנו נסביר מדוע לא להרוס עוד מאחזים או לעקור עוד ישובים,  יתכבדו נא אדריכלי הגירוש היושבים עדיין בקריית הממשלה ויסבירו מדוע לאחר הכישלון המוחלט של תוכניתם ההזויה לא יודו בטעותם, ומדוע ממשלת ישראל עצמה לא תבנה את הישובים מחדש.

כיום, כשהשלכות העקירה ברורות לכל, כשהממשלה הולכת ונחלשת בציבור, זה הזמן להרים את הדגל, לתת אופק חיובי לציבור ולהאמין, אבל באמת, להאמין שכדברי רבי נחמן מברסלב "אם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן".  הדבר תלוי אך ורק בנו.

אתם שסייעתם לנו לבנות את צפון השומרון ב"סיבוב הקודם", שנאבקתם יחד איתנו לעצירת הגירוש, אתם שנמאס לכם לשבת ולראות את העסקנים הקטנים המנסים לאבד את כל היקר לנו, זה הזמן להצטרף ולהיות שותפים.

לעלות לחומש ולהצטרף למאבק: לילה שמירה בחומש, יום בישיבה, חוג בית או הרמת תרומה. להיות שותפים במאבק על החזרה לחומש ובבניין חומש עצמו.



העלייה לחומש ביום העצמאות הוא מפגן כוח אדיר, שריר חזק שימתח וימחיש עוצמה אל מול איומי עקירת המאחזים אל מול ספינים מדיניים, אל מול גזירות "הספר הלבן" שנועדו לכופף את הרוח הציבורית

העלייה לחומש ביום העצמאות הוא מפגן כוח אדיר, שריר חזק שימתח וימחיש עוצמה אל מול איומי עקירת המאחזים אל מול ספינים מדיניים, אל מול גזירות "הספר הלבן" שנועדו לכופף את הרוח הציבורית.

ביום העצמאות נעלה לחומש ונאמר: לא עוד גירושים, לא עוד רדיפות פוליטיות ואיסורי בנייה בחסות חוקי סדום. לא רק שלא תצליחו לגרש אותנו ולעקרנו מארץ חיינו , אלא גם אל הישובים מהם חשבתם שגירשתם אותנו אנו חוזרים.

יום העצמאות הוא לא יום של מנגלים, פסטיבלים ועפיפונים. יום העצמאות הוא יום של הרמת כבוד עם ישראל, חיזוק ערכי הציונות האמיתית והיהודית, יום של חיזוק השתרשותנו בארץ ישראל. יום  של עצמאות יהודית.

ביום העצמאות כולנו בחומש.