הלל (בלב) שלם

משהו מן השירה הזו נוגע בנו, ומאפשר לנו להלל ולשבח.

תגיות: גוש קטיף
הרב ליאור אנגלמן , כ"ז בניסן תשס"ח

חפץ הלב

כבכל שנה שב הדיון המוכר אל מחוזותינו הנֹאמר הלל ביום העצמאות? הלל שלם? חצי הלל? בברכה או בלא ברכה? לדיון יש היבטים הלכתיים הקשורים בשאלה על איזה סוג נס ראוי לומר הלל, אך יש לו היבט אחר שאינו קשור כל עיקר לפן ההלכתי.


תפילת ההלל איננה תפילה ככל התפילות, זוהי שירה. הכרת תודה מתפרצת המזהה במהלך ההיסטוריה את יד ה' המשפיעה עלינו מטובה, זיהוי שאינו מותיר את הנפש באדישותה
תפילת ההלל איננה תפילה ככל התפילות, זוהי שירה. הכרת תודה מתפרצת המזהה במהלך ההיסטוריה את יד ה' המשפיעה עלינו מטובה, זיהוי שאינו מותיר את הנפש באדישותה. לעיתים אנו מבינים שנעשה עימנו חסד מאת ה', אך לעיתים זוהי תחושה קיומית הנוגעת בכל חדרי הנפש והאדם מוצא עצמו שר ומהלל לקב"ה על חסדו הגדול. מידי שנה בהגיע השעה בה נעשה הנס, משהו מן השירה הזו נוגע בנו שוב ומאפשר לנו להלל ולשבח למי שגמל עמנו מחסדו הגדול.

לא ניתן לומר הלל מכוח צו הלכתי. הלב מעורב באופן עמוק באמירת ההלל. בלא שישתתף הלב בהרגשת הכרת הטובה, לא ניתן יהיה להלל באמת. מכאן הנגזרת הנוספת של הדיון על ההלל ביום העצמאות. אין זה דיון הלכתי גרידא, אלא זהו דיון בחדרי הלב. רבים מתקשים לומר הלל שלם כאשר הלב איננו שלם עם דמותה של המדינה. יש שהתקשו לומר הלל בחדווה כבר בעת הקמת המדינה שלא כמדינת הלכה, ויש אשר נסיגתם של קברניטי המדינה מן הערכים היסודיים של הציונות, נסיגה שהגיעה לשיאה בעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, ערערה את חפץ הלב ושמחת ההלל על קיומה של המדינה. אם כן, לא פחות מן הדיון ההלכתי יש צורך בדיון המכוון אל הלב פנימה.

החשיבות


מסתבר שאמירת ההלל יכולה הייתה לשנות את פני ההיסטוריה. אילו היה חזקיהו המלך אומר שירה היו הדברים מתגלגלים כך שהוא עצמו היה משמש מלך המשיח, ובהעדר ההלל הוחמצה השעה
ישאל השואל, מדוע נטריח עצמנו בדיון? ירצו יאמרו הלל, לא ירצו לא יאמרו. בין כך ובין כך יביא הקב"ה גאולתם של ישראל ויתבררו הדברים. המדרש מלמד אותנו כי אין הדבר כך כלל, לשאלה אם נאמר הלל ישנה חשיבות מכרעת בהתפתחות המאורעות: "ר' ברכיה בשם ר' אלעזר אמר: 'רואיין היו ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג, וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב 'ולא כגמול עליו השיב יחזקיהו'... ר' יהושע בן לוי אמר: 'אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב, היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, והוא לא עשה כן... מה כתיב בתריה 'ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו'" (שיר השירים רבה ד', כ').
   
מסתבר שאמירת ההלל יכולה הייתה לשנות את פני ההיסטוריה. אילו היה חזקיהו המלך אומר שירה היו הדברים מתגלגלים כך שהוא עצמו היה משמש מלך המשיח, ובהעדר ההלל הוחמצה השעה. מסתבר שכדי להביא גאולה לעולם לא די בזיהוי הצרות והמצוקות הצריכות תיקון, על המשיח להיות גם בעל תכונה יסודית של הכרת הטוב כלפי הקב"ה בעוצמה כזו שיש בה כדי להוציא מקרבו שירה שכולה הודאה על חסדו של ה'. 

כך גם בדורנו, מסתבר שישנה חשיבות רבה לשאלה האם אנו מסוגלים לזהות את הטובה הגדולה שגמל עימנו ה' ולהתרומם להלל מעומק הלב או שמא חסומים אנחנו מלראות את גודל הטוב. אולי אופי התקדמות הגאולה תלוי בכך.

על הדבש ועל העוקץ


רבים ממאנים לצאת מגדרם ולהלל ביום העצמאות מפני הצדדים האפלים המלווים את המדינה מיום הקמתה ועד ימינו אלה. יש שיאמרו כי פעם ראוי היה להלל, אלא שהולך ופוחת דור המנהיגים ולא זו המדינה לה פיללנו
רבים ממאנים לצאת מגדרם ולהלל ביום העצמאות מפני הצדדים האפלים המלווים את המדינה מיום הקמתה ועד ימינו אלה. יש שיאמרו כי פעם ראוי היה להלל, אלא שהולך ופוחת דור המנהיגים ולא זו המדינה לה פיללנו. המדרש מתייחס באופן מיוחד לתחושה מעין זו: "ולמה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו על הבאר? אלא על המן היו מוציאין דברי תפלות, שנאמר: 'ועתה נפשנו יבשה אין כל'. אמר הקב"ה: 'איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קילוסיכם'. לפיכך לא ניתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר מפני שהיו מחבבין אותה, שנאמר: 'עלי באר ענו לה'" (שמות רבה כ"ה, ז').

ראשית, עולה מן המדרש כי הכרת הטוב המביאה לידי שירה מתוארת כזכות שלא כל אדם זוכה לה, ופעמים אין אדם זוכה לכך מפני שהקב"ה כביכול נוטל ממנו את הכוח לשיר. כלומר המתקשה במידת הכרת הטוב איבד זכות גדולה. שנית, מתברר כי היכולת לשיר ניטלת כאשר עתיד האדם, לו הוענקה הטובה, לכפור בחלוף הזמן בטובה שזכה לה. עם ישראל בעת הופעת המן לראשונה מבקש לומר שירה, אך הקב"ה מונע זאת בעדו, מפני שיבואו ימים שבהם יתמקד ישראל בחסרונותיו של המן.

ג
הלל נאמר על ידי מי שרואה נכוחה את המציאות, מזהה את הבעיות, אינו משלים עם קיומם, אך בה בעת אינו מוכן להעניק לרע חשיבות מעבר לפרופורציות האמיתיות
ם בעניין המדינה כך הוא. אף שרבים הקשיים ואנו עדיין צועדים בדרך, אל לנו לתת לחסרונות לתפוס את כל מבט העין, אל לנו להמעיט בשירה על הטוב הגדול מחמת הרע שעדיין לא נרפא. הקב"ה לא מקבל את שירת ישראל מפני שהיו עתידים להעניק בלבם מקום מרכזי ל'לחם הקלוקל'.

הלל יכול להיאמר בלב שלם, לא מפני שאנו ממאנים להכיר בכך שגם הרוע נוטל את חלקו במדינה, לא מפני שאנו נוהגים כפתאים המאמינים שהכל כבר מתוקן וחלומותינו התגשמו. הלל נאמר על ידי מי שרואה נכוחה את המציאות, מזהה את הבעיות, אינו משלים עם קיומם, אך בה בעת אינו מוכן להעניק לרע חשיבות מעבר לפרופורציות האמיתיות. על כן הוא רואה נכוחה את כל הטוב שגמל עhמנו ה' לאחר אלפיים שנות גלות, מזהה את מתנת חידוש הלאומיות, את הזכות להיות בני חורין, ובעיקר את ההבנה שאלו צעדים ראשונים של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, צעדים שאי אפשר לקבלם באדישות או בפקפוק, ומתבקש לומר מעומק הלב שירה.

הלל שלם בלב שלם!