נגיד שיש למישהו כישרון מוזיקאלי נדיר והוא מקבל במתנה כינור, אבל אז במקום להשתמש בכישרון המוזיקאלי הנדיר הוא מניח את הכינור בפינה אפלולית ונידחת בבית ונותן לו להעלות אבק, או שבמקום לנגן בכינור בדרכים הרגילות והמקובלות הוא משתמש בו בדרכים משונות, למשל: תולש את המיתרים בכוח או שובר אותו על ראשו של נגן אחר.



המדינה שניתנה לנו היא כלי, הזדמנות ואופציה. ועל כך שניתנה לנו האופציה, יש לחגוג. אבל היא רק כלי. היא רק אפשרות. ומה אנחנו עושים עם האפשרות, זו כבר שאלה אחרת לגמרי

האם עבור אותו אמן מיוסר יום קבלת הכינור הוא יום חג, אותו עליו לציין לדורי דורות? לטעמי יהיה זה נכון לציין את יום קבלת הכינור כיום חג. זהו יום בו ניתנה לאמן אופציה וכלי לבטא את כישרונותיו, ולהוציא אותם אל הפועל. אבל זו רק הזדמנות ואופציה, וזה עוד לא הופך אותו למוזיקאי דגול או לנגן גאוני.

המדינה שניתנה לנו היא כלי, הזדמנות ואופציה. ועל כך שניתנה לנו האופציה, יש לחגוג. אבל היא רק כלי. היא רק אפשרות. ומה אנחנו עושים עם האפשרות, זו כבר שאלה אחרת לגמרי. אז רצוי לחגוג את יום קבלת האופציה, האפשרות וההזדמנות, אבל יחד עם זאת לזכור שאנחנו חוגגים רק את קבלת האפשרות לגאולה, האפשרות לעצמאות, האפשרות לתיקון. ואפשר להוסיף גם את כל הדברים הטובים שקרו בדרך.

אבל זה לא אומר שאנחנו הולכים בעיוורון אחרי אלה שכרגע אוחזים בכלי או בהגה השלטון, וגם לא מקדשים אותם. אנחנו מפרידים בין הכלי לבין האוחזים בכלי (אותם אלה שהזכירו לנו את נחת זרועם כשרק לפני כמה ימים גירשו והרסו את בית הכנסת "חזון דוד" באישון ליל, ומתכוונים להשליך לכלא את האחים חלמיש. בזמן שרוצחים עם דם על הידיים משוחררים העוול זועק לשמים).

זה גם לא אומר שאנחנו מניפים את הדגל שהם ציירו, חרתו על דגלם, ובאו בשמו לגרש אותנו מעצמאותנו, מבתינו, ורמסו את זכויות האדם והאזרח שלנו.

הם לא לקחו לנו את הדגל. זה מעולם לא היה הדגל שלנו. זה תמיד היה הדגל שלהם. הם ציירו אותו, בחרו אותו בתחרות דגלים שהם יצרו, השתמשו בו כדי לאחד אותנו סביב שלטונם, והשתמשו בו כדי שלא נבין שאנחנו חיים בעצם במשטר טוטליטארי שמחופש לדמוקרטיה.



אנחנו נניף דגל אחר: דגל שיסמל את המוסר, את הטוהר ואת הרצון להחזיר את השפיות לכלי שנקרא מדינת ישראל. גם יהודה המכבי הניף דגל עצמאי. הוא לא התאחד עם המתייוונים תחת דגלם

כל מי שמבין קצת בלוחמה פסיכולוגית יודע שכדי לטשטש את ההמון, למנוע התקוממות המונים, ולאחד אותו סביב השלטון משתמשים בסמלים ודגלים. כך, למשל: בוגדנוב ונפולאון מניפים את הדגל עליו חרותות המילים "חוות השלטון", בחוות החיות של אורוול. 

אנחנו נניף דגל אחר: דגל שיסמל את המוסר, את הטוהר ואת הרצון להחזיר את השפיות לכלי שנקרא מדינת ישראל. גם יהודה המכבי הניף דגל עצמאי. הוא לא התאחד עם המתייוונים תחת דגלם. גם כלב ויהושע לא התאחדו עם עשרת המרגלים. כמובן שאנחנו בעד אחדות. הם מוזמנים לבוא ולהתאחד תחת דגלנו, תחת עצמאותנו, וההכרזה הכנה והאמיתית שלנו והרצון להיות עם חופשי בארצנו.

יום העצמאות יכול להיות יום של חשבון נפש. האם אנחנו באמת עצמאים? האם אנחנו באמת מסוגלים לעמוד על העקרונות שלנו להציל את משפחותינו, בתינו, ילדינו, ואת המדינה שלנו? האם אנחנו מסוגלים להגיד לא חד משמעי, יציב, וברור כשפוגעים בדברים המקודשים לנו ביותר? להתקומם כשרומסים את זכויות האדם שלנו ואת חיינו, ולהחזיר איתנו לתלם המוסרי גם את האחרים?